רפורמה
שַׁרְווּלִים גְּזֻרִים
עַל זְרוֹעוֹת לְבָנוֹת
חֶבְיוֹן הַחֹרֶף
עוֹר נוֹשֵׁם
רִשּׁוּם דָּהוּי
עוֹד מִימֵי
חוֹף "הָאַמְבָּט שֶׁל אָפְרוֹדִיטָה"
סָלָט וּבִירָה
רִיסִים מְלוּחִים
וְגַאֲוָתָהּ הַמִּתְנוֹסֶסֶת
שֶׁל עוֹבֶדֶת זָרָה
מֵרוֹמַנְיָה
לִימוֹן מְפֻלָּח נִסְחַט
מֵעַל מוֹדָעַת
פִּרְסֹמֶת
שָׂדֶה פָּרוּץ
לְכָל הָרוּחוֹת
אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת
לִמְטַיְּלֵי שַׁבָּת
עַל טַפָּם
קוֹטְפִים
מְלַטְּפִים
שִׁיבֶּר מְטַקְטֵק
פְּלַטְפוֹרְמָה
(רֵפוֹרְמָה אַגְרָרִית)
לים לא אכפת
כָּכָה כְּמוֹ שֶׁהִיא
וּמַרְשָׁה לְעַצְמָהּ
לְהִסְתּוֹבֵב בְּאֵין מַפְרִיעַ...
מֵאֵיפֹה הִיא לוֹקַחַת אֹמֶץ
עִם הַבֶּטֶן הַזֹּאת
וְהַיְרֵכָיִים
כְּאִלּוּ אֵין כָּאן אִישׁ
מִסְתַּכֵּל, לוֹטֵשׁ עֵינַיִם
וְלָהּ כְּלָל
לֹא אִכְפַּת מִכָּל מַבָּט
מֻפְנֶה אֵלֶיהָ
בּוֹדֵק אוֹתָהּ כְּאִלּוּ
עֵינַיִם לֹא הוֹעִילוּ
מֵעוֹלָם
לִרְאוֹת אִשָּׁה
אִם רַק הָיוּ יְכוֹלוֹת
אוֹתָהּ הָיוּ בּוֹלְעוֹת
כְּמוֹ שֶׁהִיא
קָבְקָבֵי אֶצְבַּע וְהַכֹּל
מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ
מֶלַח יָם, צְדָפִים וְחוֹל
בֹּאֲכָה
הַשְּׁלוּלִית הַרְדוּדָה
תְּמִימָה וּמוּשְׁתֶּנֶת
שֶׁל יְלָדִים עִם בַּרְוָז מִתְנַפֵּחַ
חֲרִיצוּת שֶׁאֵינָהּ מִתְּמָתֶנֶת
לְעוֹלָם לֹא תַּחֲזֹר אֶל
עֲרֵמוֹת נִפְלָטוֹת שֶׁל צְדָפִים
שְׁחוּקִים וּלְבָנִים מִמַּיִם
קוֹצְפִים
חֹרֶף חַם וְשָׁחוּן...
וְהִיא פּוֹסַעַת עַל גַּבָּם
בְּצַעַד בּוֹטֵחַ וּמָתוּן
יוֹדַעַת מֵעֹמֶק לֵב
אֶת עֹצֵם כֹּחָהּ
בִּירֵכֵיהּ הַגְּדוֹלִים
חָצוּפִים, מְקַבְּלִים
בְּצַוָּארָהּ הַגֵּאֶה
מָתוּחַ, נִרְאֶה
כִּי לַיָּם לֹא אִכְפַּת
אִם מְהֻדָּר אוֹ מְרֻפָּט
חִיבּוּקוֹ מְיֻזָּע, חַמִּים וְעוֹטֵף
אַדְווֹת עֲדִינוֹת בְּגַלִּים מְטַפְטֵף
וְהִיא יוֹדַעַת אֶל מִי הִיא פּוֹנָה
מִי שֶׁחָפֵץ בָּהּ
רוֹאֶה בָּהּ פְּנִינָה..."
חיפזון
עכשיו אני יכולה להתרווח, להתענג לרגע ולהניח לרוח העדינה שחודרת מבעד לחלון המונית החצי פתוח לנשוב וללטף את צוארי, לפרוע את שערי, שמוחזק בסיכות שיער נואשות, קלוע על עורפי. עכשיו אפשר להתרפק על הרגע הראשון של השקט שמפריד בין חיפזון הבוקר לבין קדחתנות המחשבות שיחלפו עוד מעט בראשי. זה השקט שמפריד בין מנחיו המתחלפים של הגוף, שנעתר בכל רגע לתביעותיה של דרישה חדשה. אולי התרווחות הרגע מאפשרת לי עכשיו להרגיש את הדגדוג הזה, שאריות הנגר של מה שעוד נשאר מסערת הבוקר. אני חייבת לחשוב על הבעת פני, אי-אפשר להתפס ככה עם החיוך המטופש הזה מרוח כאלף עדים, כשהרוח מלטפת והשארית מדגדגת...
כבר עמדתי לצאת. כלומר שמרתי את הקובץ שהייתי שקועה בו בשעות הלילה הקטנות, שהזדחלו
אל התבהרות הבוקר, התפניתי אל מקלחת הבוקר והברשת השיער, זרקתי אל-תוך התיק את מה שפיזרתי ברישול מאז שחזרתי הביתה, חיפשתי את סיכות השיער וצרור המפתחות וכבר עמדתי
לקפוץ לתוך סנדלי ולצאת את הבית, כששמעתי את קולך הסדוק קורא בשמי כמו מתוך חלום
בשנתך העמוקה. באתי אל החדר כדי להציץ בך לפני שאני יוצאת וראיתי את גופך הנתון בשמיכה הדקה, פניך פונות מעלי ושקועות בתוך הכרית המקומטת שלך וידך שלוחה אלי, נפתחת ונסגרת, מזמינה אותי אליך לרגע לפני שאני הולכת. התקרבתי אליך לעוד חיבוק אחרון עם הגוף הנרפה
הנתון בשנתו, עם הניחוח האהוב, אלא שידך השלוחה לכדה אותי כמו קרס יעיל עם פתיון מפתה על חכה שלוחה בידיו של דייג מיומן. עוד ניסיתי לחמוק, לפרפר, לאחוז בתיק שלי ולצאת את הבית, כשהגעתי אל ההכרה המכניעה שכוחו של הגירוי גדול מכוחו של הזמן הנוקף. הייתי נתונה כנועה ונפעמת אל מול השרירים הירויים של גופך, יודעת שוב עד כמה מתעתעים יכולים אנחנו להיות... נזכרתי בבני מיד אחרי שנולד, כמה חזק ופעיל היה בחביון הרחם המוגנת וכמה חלש ועצל, נתון בריפיונו על כתפי, הנושאת אותו ממקום למקום. אתה הפוך, חפון כמו זחל רופס בשמיכותנו הסתורות בשעה שאתה ישן, אבל חזק, שרירי ופעיל באהבתך. קצרה, חזקה, מתוקה ותמציתית היא אהבת הבוקר שלנו, אך גם זללנית של דקות יקרות ונוקפות. כעת כבר הייתי ביתרת חוב כלפי משימותי ותיזמונן. שפכתי על עצמי מקלחת קצרה וצוננת, לבשתי בחיפזון את שהסרת ממני והותרת כשלכת למרגלות מיטתנו ובמורד המדרגות ברור היה לי שזה כבר יעלה לי במונית. עכשיו אני יכולה להתרווח, להתענג לרגע ולהניח לרוח העדינה שחודרת מבעד לחלון החצי פתוח של המונית לנשוב וללטף את צוארי.
(ריטה ש., ספטמבר 2010, מרכז תל-אביב)
אנשים לא יודעים
"אֲנָשִׁים לֹא יוֹדְעִים
לִנְהֹג
זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר
מִלְּהַחֲזִיק בַּהֶגֶה
וְלָצֵאת עִם הַמִּשְׁפָּחָה
לְחַפֵּשׂ בְּעָיוֹת..."
באר
אז אתה שומע?... ככה, כמו שאנחנו, עם בטן מלאה בחלווה וגרון קרוע מסיגריות, זרוקים שם על המכסה, נוחרים כמו חזרזירים ואז הם מרימים נור, שנדע שהתגלינו, זה היה הסימן, שעכשיו הזמן לפזר את ההפגנה, את מסיבת-הפיג'מות, זאת אומרת, להתכנס מכל המחילות שלנו. בקושי אנחנו פוקחים עין תורנית וכבר אני מתניע, וראשון ולדרך. העניין הוא לנצל את האור, אתה יכול לנסוע מהר, זאת אומרת יחסית, כי אתה רואה לאן, וגם רוצה לתת גז, כי אתה יודע שזה נגמר, עוד כמה דקות, קצת פלאברות ומנייברות ואתה בדרך למקלחת, למרק ולמיטה. עוד לא כבה הראשון, הם
הרימו את השני, ואני מרוצה, מדהיר את הסוסה והיא נראית לי נלהבת, אולי גם היא כבר רוצה הביתה, בטח נמאס גם לה, כמו איזו עז לקפץ על הסלעים... אז אני מדרבן והיא דוהרת, ואז הנור השני כבה. נפל עלינו חושך. אני מחזיק את ההגה, אבל כמו עיוור, רק מחזיק ולא יכול לעשות דבר, כנראה מתפלל שתחזור לי הראיה, אבל לא הספקתי למצמץ ואני שומע את המנוע משתגע, סירנה של סיבובי בוכנה, התנתקנו מהאדמה ואז, בום! בום! בום! נתקענו!!! לידי ומאחורי גידופים, "הילד המטומטם הזה שנותנים לו לנהוג...", "מה איתך? אתה לא רואה לאן אתה נוסע?...", "הולכים לישון עם תינוק וקמים באמבטיה של פיפי..." מאחורינו הדליקו אור, כשמיד אחריו צחוקים רמים
וקריאות "אני לא מאמין!" רציתי לרדת, אבל הסוסה כמו באוויר, לא הגעתי לקרקע, הרגל התנדנדה ונשארה תלויה וללא מענה. מה קורה כאן, לכל השדים? ניסיתי שוב. הפעם התגלגלתי החוצה, נופל כמו תינוק שדרך לעצמו על השרוך. עכשיו, באור של הפנסים הקדמיים יכולת לראות: כמו בסרט מצויר, טסנו באוויר ונפלנו אל בור, שתי קפיצות ונתקענו על באר שממוקמת בתחתיתו, ארבעה
גלגלים באוויר, כמו בתצוגה של הסלון המוטורי. חסר רק שהבאר תסתובב, עם מוסיקה של קידום מכירות וחסרה הדוגמנית עם המיני, המחשוף והמגפיים, שתראה כמה כדאי לקנות כזה אוטו, איזה פוליסה לחיים טובים מחכה לנו אם יהיה לנו אחד כזה. רק המחשבה איזה מזל יש לטיפשים לפעמים... מטר אחד הצידה והיינו מתגלגלים כמו קוצים ברוח, היית יכול לקרוא עלינו במודעות על אלה שהפסיקו לעשן. מטר אחד והיית קובר לא רק את הסוסה, אלא את כל יושבי המרכבה...
(תמליל שיחת טלפון 2.2.1982 שע' 22:35 – ביטחון שדה – רב"ט ר.ש.)
תכניות גדולות
לְעֵת עֶרֶב,
נִסָּיוֹן נוֹאָל
לְלַקֵּט רְגָעִים
שֶׁנּוֹתְרוּ מִלֵּילוֹת וְיָמִים
טִפּוֹת אַחֲרוֹנוֹת
נָח בִּכְנָפַיִם כְּבֵדוֹת
כְּמוֹ עוֹף מְסֻרְבָל
מִשְׁפָּט פָּשׁוּט וּמַרְגִּיעַ
שֶׁ"זֶּה מָה שֶׁזֶּה,
עַד כָּאן יָכֹלְתִּי לְהַגִּיעַ..."
מָה בֶּצַע לִי לְתָּיֶק כָּל פְלִיק
לִזְכֹּר וּלְהַעֲמִיק צַלֶּקֶת
לִנְצוֹר כָּל כְּאֵב
כְּשֶׁהַשָּׁעָה נוֹקֶפֶת, יְלָדִים גְּדֵלִים וְעוֹזְבִים
בַּיִת
וְאָז, לְאָן נוֹלִיךְ
תָּכְנִיּוֹת גְּדוֹלוֹת לִכְתֹּב
אֶת שֶׁשָּׁנִים בִּקֵּשׁ לְהִכָּתֵב?
בַּעֲבוֹדוֹת תַּשְׁתִּית, בְּכַף עֲנָקִית שֶׁחוֹפֶרֶת בַּזִּכָּרוֹן
עוֹלִים וְנֶעֱרָמִים
נִבְרָרִים בִּקְפִידָה
בְּעַיִן בּוֹחֶנֶת שֶׁל בַּעַל מִקְצוֹעַ
בְּמִבְרֶשֶׁת
בְּמַפּוּחַ
בַּכֵּנוּת שֶׁמִּתְאַּפְשֶׁרֶת
אֶל מוּל מִמְצָאִים
מַרְשִׁיעִים בְּבֹהַק רְאָיוֹת
וְעַל-סְמַךְ הוֹדָאָה בָּעֻבְדּוֹת:
"יָרַדְתִּי לְשַׂחֵק עִם עַנָתִי
(לְהַפְקִיר יַהֲלֹם בְּיָדַיִם שֶׁל פִּרְחָח...)
כִּי הָעִיר זְקוּקָה לְדַחְפּוֹר
וּלְעֻמָּתוֹ
לְמַגָּע יָד נָשִׁית,
יוֹדַעַת תֹּאַם,
גִּנָּה צִבּוּרִית
כִּכָּר מְדֻיֶּקֶת לְרַוְחַתָּם שֶׁל הַתּוֹשָׁבִים
מָסְלוּלֵי רִצָּה וְאוֹפַנַּיִם,
מְקוֹמוֹת מִסְתּוֹר לְאוֹהֲבִים.
הָעִיר קָמָה ונִרְקְמָה מֵעָפָר וּמַיִם
כְּשֶׁגָּבַר עָלֵינוּ כֹּח
וּבִקַּשְׁנוּ לִרְאוֹת וּלְהַרְאוֹת...
עַנָתִי
(הֲגַם שֶׁהָיְתָה צְעִירָה וּשְׁמוּרָה)
בִּקְשָׁה רִאשׁוֹנָה לְהַרְווֹת עֵינַיִם
וְלֵב מִשְׁתּוֹקֵק
פַּחַד מָתוֹק וְגוֹאֶה מִפְּנֵי גְּעָרָה
שֶׁל כֹּחוֹת עֶלְיוֹנִים בַּקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה
לִפְנֵי שֶׁתַּתִּיר חַרְצֻּבּוֹת
כַּפְתּוֹר.
אֶת שֶׁלִּי עָשִׂיתִי.
אֲבָל כְּשֶׁבִּקְּשָׁה לְהָשִׁיב לִי
דְּמָעוֹת גְּדוֹלוֹת בְּעֵינֶיהָ
וִילָלָה שֶׁל כְּנִיעָה מֵחָזָהּ
סָר טָעֲמוֹ שֶׁל פְּרִי
מוּל חֶבְיוֹן הפֹּת.
אָז גַּם לָהּ יֵשׁ..."
לחול לא אכפת
זמן לא חסר לי. אני מבלה שעות בצל, משקיף מלמעלה ומסתכל על ההתנהגויות הקטנות של מי שבאים אל החיבוק החם של החול... (הים הוא ים, הוא שם כל הזמן, אלה אנחנו שבאים אליו, מבקשים את קרבתו, לבוא אל חיקו) מה הם עושים כשמגיע מישהו חדש, איך הם בוחנים את מי שפולש אל החיק הגדול? חבורה של מדענים, בדיוק כמוני, מלווים במבט את מי שמגיע ומושיב את עצמו על המצע שנשא מתחת לזרוע. איך הוא יודע את חכמת המיקום, אמנות המרחק המדויק? ומה הם עושים במשקפי-השמש המוקפדים שלהם? מרכינים ראש ובוחנים במבט חשדני מעל עדשותיהם... או אולי מרימים ומשעינים על מצח, כאילו נאמר "האמנם? הייתכן?" או נשארים ללא תנועה, כמו דבר לא קרה. שוויון-נפש של מי שיש לו מרכז כובד, או כך לפחות הוא מעמיד פנים, הדברים קורים מעצמם והרוח נושבת מתונה. יהיה כך, כך יהיה, דבר לא יטרידני... אולי בכלל מסירים אותם, תוחבים כבדרך אגב לשולי הפה, סוקרים במבט בוחן, כמו נותנים את הדעת לכל ניע, לכל פרט מסגיר... שלא נאמר דבר על החולצה. איך נפטרים ממנה ונחשפים במחי תנועה?
פרא מס. 6
תָּשׁוּ עֵינָיו שֶׁל פֶּרֶא מִזְדַּקֵּן.
אִם יֵשׁ יָד מְכַוֶּנֶת
וְהַיָּד יוֹדַעַת מִדָּה שֶׁל חֶמְלָה
עֵינַיִם כֵּהוֹת הֵן מוֹפֵת!
אֲסוֹנוֹת הַפְּרָטִים הַקְּטַנִּים:
חַרִיצֵי
עֶצֶב
בְּשׁוּלֵי עֵינַיִם
עוֹר
מְשַׂרְטֵט
אֶת פִּגְעֵי הַזְּמַן
צִפֹּרְנָיִם מֻכּוֹת
שֵׂעָר
מִדַּלְדֵּל בְּקַרְקֶפֶת
צוֹמֵחַ
לֹא קָרוּא
עַל חֹטֶם
אֹזֶן
עוֹרֵף
חָזֶה נִשְׁמַט
בֶּטֶן שֶׁרָפְסָה
יַשְׁבָן מְכַסֶּה יְרֵכָיִים
צַלָּקוֹת
עֵדוֹת לְחַיִּים
יָמִים שֶׁל מֶרֶץ
כְּשֶׁהַכֹּל נִרְפָּא כְּהֶרֶף
גַּם כְּשֶׁהָעַיִן
עוֹד יָדְעָה אֶת מְלַאכְתָּה.
הַחֹרֶף אֵינוֹ מֵיטִיב עִם הַפְּרָקִים.
רַק הַזֶּרֶם הַחַם שֶׁל מֵי הַמִּקְלַחַת
שִׁחְרֵר אַנְחַת רְוָחָה.
