top of page

פרא מס. 7

 

מִסְתַּבֵּר

             מִתּוֹךְ זִמְזוּם תְּנוּעָתָּה

                         שֶׁל הָעַיִן הַשָּׁמֶיְמִית

שֶׁהַפֶּרֶא יָצָא לַדֶּרֶךְ.

לְאָן יָצָא

             וּמָה רָצָה

                         לָמָּה אַצָּה

כְּשֶׁדָּחֲקָה בּוֹ הַשָּׁעָה?

וְהַמִּלִּים

             "הַפֶּרֶא יָצָא לַדֶּרֶךְ"

                         אִם אָכֵן

הָיְתָה שָׁם

             דֶּרֶךְ

                         סְלוּלָה, כְּבוּשָׁה

                                     מְסֻמֶּנֶת

אוֹ שֶׁמָּא הָיְתָה זוֹ

             הֲקָלָה שֶׁבִּבְרֵרוֹת-

                         הַמַּאֲמָץ

הַנֹחָה שֶׁבַּבְּחִירוֹת הַמִּזְדַּמְּנוֹת...

וּבְכֵן, הִיא לֹא אָצָה     

             הוּא יָצָא

                         כִּי יָצְאָה לוֹ

שָׂם פְּעָמָיו

            כִּי לְשָׁם פָּנָה

                        וְהָרוּחַ לָקְחָה

                                    לְאָן שֶׁלָּקְחָה

אוּלַי שָׂם

            בְּצִדָּהּ הָאַחֵר

                        תָּנוּחַ הַדַעַת

                                    אִם עוֹד תִּוָּתֵר

                                                דַּעַת

כִּי לְפֶתַע

            לְלֹא סִבָּה מִסְתָּבֶּרֶת

                        נִרְאֵית לָעַיִן

הוּא נֶעֱצַר...

שְׁעָתוֹ הַגְּדוֹלָה

            שֶׁל הַכְּלוּם

                        אֵין דַּעַת

אֵין עֵצָה

            וְאֵין תְּבוּנָה

                        כְּנֶגֶד רוּחַ

                                    אֶבֶן

                                                עֶשֶׂב

פרא מס 7

מחצלת

 

גַּרְגִּיר נְחַלִים

            בַּשְׂרָנִי

                        מַחְצֶלֶת לְתַפּוּחַ

                                    אֱגוֹז

חָרִיץ עָדִין

            שֶׁל גְּבִינָה חֲרִיפָה.

מחצלת

הוא ילך לעולמו

 

הייתי מספרת עליו כבר מזמן, אם רק היה עולה בדעתי שיש על מה להתעכב. לפעמים התעורר אצלי הספק אם יש מי שמתעניין באיש כזה, שדומה שעובר בעולם כמעט מבלי לומר דבר, מבלי שיבחינו

בו, שיתנו את הדעת על היופי, הכח והחוכמה שלו. בקרוב זה יקרה, עוד לא ברור איך בדיוק, גם

הרגע מחביא את פניו מאיתנו, אבל הוא ילך לעולמו, זה כבר די קרוב. החברים שלו, שנפגשים בכל

שבוע לפטפט מעט, להזכר ולשתות את מה שהרופא עוד מתיר להם לשתות, מסכמים באירוניה מרה ש"אפשר כבר לשמוע את הלמות הפטישים במסמרים שסוגרים את הארון..." כמה מבינהם צוחקים למשמע ההלצה השחוקה והשגרתית הזו, צחוק מורגל של מי שלמדו ללעוג לנסיבות, להתגבר כך בכח

של סולידריות צוחקת על ההכרחים של חייהם, אחרים נאנחים מן אנחה מפויסת עם רוע הגזירה, שהולכת ומתקרבת וכבר רואים את חוט המטרה. אחר-כך הם מתפזרים, כלומר מדשדשים בקושי, הרגליים כבר מתקשות לשאת גוף כחוש, עייף. הייתי כותבת עליו ואכן זה עלה בדעתי כבר מזמן,

באחד הרגעים האלה כשמתגנבת המחשבה המעיבה שהוא ילך ואיתו כל הסיפורים שלו, האנשים

שעברו בחייו, היחסים שרקם, המאורעות, המעשים, החינוך שקיבל ונשא אותו בגאוה השקטה שלו חיים שלמים והיה לו חשוב כל-כך להעביר גם אלי למרות עקשנותי, אהבתו, הרגליו, חייו השגרתיים, הנורמליים, אבל בעיקר השקט שלו, מן שקט שלקח איתו באשר הלך, שקט שליווה אותו כמו עננה

של סם משכך שהרגיעה אותי. ואולי בזה זה יסתכם, אספר רק על השקט הזה, אם יש מה לספר על

אפס מילים, מבט ארוך ומרוכז בעיניים התכולות שלו, שצבעם דהה עם השנים. לפעמים באתי לשבת לידו, ביקשתי לדבר איתו על דבר מה שלכאורה הציק לי, אבל לא היה זה אלא תירוץ, בעצם רציתי

לקחת משהו מכוחו של השקט הזה, שמנסח בכל פעם, בלי מילים, "זה מסעיר, זה כואב, או מציק,

אבל גם זה יעבור..." משהו מזה אני תמיד מחפשת, והיו שנים שחשבתי שאני לא מוצאת את הגבר

של חיי, כי כל מי שנתתי לו להתקרב לליבי השתדל מדי, התאמץ לשאת-חן, היה מעורב כל-כך, קשוב לגחמותי, נענה למשאלותי, שידעתי שזה לא זה, אני מחפשת את הרוגע הזה שאפשר לחיות לצידו, לשקוע בו, להרדם בתוכו. כמו כשהייתי ילדה, מחכה שהוא יחזור מאוחר מהעבודה, כבר עם פיג'מה, מותחת את הסבלנות של אמא, שרצתה גם היא, קרוב לודאי, לקבל ממנו את שעות העירות

האחרונות של היום. "זמן מבוגרים" הם קראו לזה כששלחו אותי עם ספר למיטה, אבל אני עוד

רציתי לטפס על ברכיו, להניח את הראש על החזה שלו, להריח את הזיעה המרומזת והניחוח האהוב

של סיגריות, לעצום עינים ולהירדם בתוכו. אחר-כך קרו הדברים ללא ידיעתי, ללא תודעתי העירה.

איך הגעתי למיטה שלי אני לא זוכרת, אבל כל בוקר נזכרתי בחיוך בגלישה של אתמול אל-תוך

השינה, בנצחון הקטן שלי על אמא, שהרשתה לבסוף את רגעי הביחד האלה עם אבא.

עכשיו אני חושבת, שהיו אלה רגעי היחד שהיו יקרים לי כל-כך, ולא יודעת אם היה זה היחד שלנו,

או רק המחשבה שלרגע אחד הוא חרג משגרת הלבד, אולי שהייתי אני זו שהפרה את תנאי העוצר,

שכמו נגזרו עליו על-ידי רשויות נעלמות, אך חזקות מכולנו לאין שיעור. אני זוכרת שהוא אמר לי

שכל אחד מאיתנו נולד לבד ולכן יש לו מנה מוקצבת של לבד משלו. את הלבד הזה הוא יישא בתוכו

כל חייו, יחיה איתו בטוב, או יחיה איתו ברע, זה הלבד שלו, שאי אפשר לגעת בו, להקל עליו, או

לקחת אותו. זה לבד שצריך לשאת, לסבול אותו בשקט ולנסות להתידד איתו. אם זה עולה יפה,

מחכה לנו בדממת הלב שלנו הטוב שבידידים, זה שלעולם לא יעזוב, ילווה אותנו תמיד בכל אשר נלך, ישמור עלינו מפני הרעה שבאויבות – הבדידות. המכשפה הרעבה הזאת לעולם אינה יודעת שובע,

היא תובעת ללא הרף את סיפוק משאלותיה, את חברת האנשים שהולכים ושונאים אותה בגלל

רעבונה החצוף, זועקת לחברתם אך נוהמת באוזנם. הוא הוסיף ואמר, כמי שמבקש לצייד אותי

בטובה שבעיצות, בחכם שבלקחים, שמי שאינו יכול לשאת את הלבד, עטה עליו הבדידות... כמה

חשוב היה לי למשוך את מבטו, את עיניו וחיוכו, להשקות במה שילדה יכולה להציע את המצע

שבעיניה נותר ללא-הרף בצחיחותו המסוגרת. הוא עצוב, כועס, או מוטרד מדבר מה ולכן...

הוא ילך לעולמו

הגברים

 

יָמִים מִתְקַצְּרִים

           אוֹרוֹת מִתְקַדְּרִים

                       בַּהֲמֻלַּת הָעֶרֶב

בִּצְוָוחַת הַלּוּל

           תְּהִיָּה נוֹקֶבֶת:

"אֵיפֹה נַחְבִּיא אֶת הַגְּבָרִים?"

בֶּן-אָדָם יֶלֶד

           מִשְׁתַּכְנֵעַ לִגְדֹּל

                       בְּיָד מְלַטֶּפֶת

מִתְּחַסְפֶּסֶת מִמַּעְדֵּר

           מִשַּׂק מֶלֶט

                       מִמָּשׁוֹט

כִּי גֶּבֶר מַשְׁכִּים

           עִם בֹּקֶר

                       שָׁעָה נוֹקֶפֶת

אֶל נוּל מְמּוּכָן

           מַחֲרִישׁ אָזְנַיִם

                       בִּשְׁתֵּי יָדַיִם

כִּי מִכָּל פִּנָּה מֵגִיחַ

           צֵל

                       צִלּוֹ שֶׁל מַשְׁגִּיחַ

מִטַּעַם הַמִּפְעָל

           הַמִּסְפָּנָה

                       הַמִּפְלָגָה...

בִּזְמַנִּים עֲצוּבִים

           שֶׁל סְחוֹרָה מְפֻקְפֶּקֶת

                       אֵין זְקוּקִים עוֹד

לְיָדַיִם עוֹבְדוֹת.

נַצְפִּין אוֹתָם בְּעֵינָהּ שֶׁל אֵשׁ לוֹהֶבֶת

מְדֻרָת הַמּוֹקֵד

           בֵּית הַמִּשְׁפָּט

                   הַבֵּינְלְאֻמִּי

נִטְבֹּל אוֹתָם בְּמַיִם

           סְפוֹגִים יְרָקְרָקִים

נִנְעַץ בָּהֶם פְּרָחִים

נְצָיֵד בְּטָמְבּוּרִין

           שֶׁיַּאַסְפוּ בְּזֶמֶר

                       אֶת הַיְלָדִים.

סֶקֶר עַדְכָּנִי מַצְבִּיעַ

כִּי לֹא נָחוּץ עוֹד לְהַחְבִּיא

הֵם כְּבָר חֲבוּיִּים...

הגברים

אֲפֻדָּה יָפָה אַתָּה לוֹבֵשׁ:

יֵשׁ אֶת הַדֻּגְמָה הַזֹּאת

גַּם לִגְבָרִים?

אפודה יפה

אביר השירה

 

(לחזי לסקלי)

בְּדִבּוּר נִרְגָּשׁ וְעִנְיָנִי

עִם הַשָּׂפָה שֶׁלּוֹ

            שֶׁחוֹתֶרֶת בְכֹחַ

                        וּמְנָוֶטֶת

חֻשָׁנִית וְעִנְיָנִית

אֵלִי סִפֵּר לִּי

            דָבָר לֹא יְאַמֵּן

                        וְצָפוּי

שֶׁפָּקַע לְּךָ הַחוּט         

            וְנַפְשְׁךָ פָּרְחָה,

                        שֶׁנִּבְהַלְתָּ

            כִּי אוּלַי אַתָּה

                        חוֹלֶה

                                    וְאוּלַי רוֹצֵחַ,

אַבִּיר גְּלִימַת הַשִּׁירָה

            הוּא שׁוּב

                        נַעַר אָבוּד...

עַכְשָׁו, הוּא אָמַר

אַתָּה אָצֵל סִיגָּל וְאוּדִי

            שֶׁדּוֹאֲגִים

                        וּמְלַוִּים אוֹתְךָ,

                                    נוֹטְלִים

אֶת הַנֶּפֶשׁ

            הָנִרְעֶדֶת

                        מִתּוֹךְ כַּפְּךָ.

 

לֹא יָכֹל הָיָה לִהְיוֹת

            מָקוֹם רָאוּי יוֹתֵר

                         מִגֶּרֶם הַמַּדְרֵגוֹת

- סִגְנוֹן בָּאוּהָאוּז –

            מַעֲקֶה

                        מִינִימָלִי

בְּיָרֹק מַתַּכְתִּי,

            קִירוֹת אֲפַרְסֵק

                        וְרִצּוּד

שֶׁל מַיִם

            רְחוֹקִים

                        עַל הַתִּקְרָה

כְּדֵי לְאָרֵחַ אֶת

            בֶּהָלָתְךָ,

                        בַּלָּהָה בְּעֵרוּת

מִלִּים נִשְׁטָפוֹת

            לְמַטָּה

                        בְּמוֹרָד הַמִּדְרָכָה

הַשֶּׁקֶט שֶׁנִּכְפֶה עַל הַשְּׁכֵנִים

            רְחוֹב הֶס,

                        הַס רְחוֹב

וְהַשִּׁפּוּעַ הַמִּתְעַקֵּל

            שֶׁל אוֹתוֹ גֶּרֶם מַדְרֵגוֹת

                        מוֹבִיל

לְרֲחָבָה מְרֻצֶפֶת

            נְקִיָּה

                         וְכֻרְסָא עֲמֻקָּה

                                    מִתּוֹךְ:

                                   La Mia Cassa.

 

מָה יֵשׁ לְחַפֵּשׂ שָּׁם

             מִתַּחַת לַשִּׁפּוּעַ

                         וְלָרַעַף

הַפִיקוּס הַמְטַנֵּף

            וְקֵן הַדְרוֹרִים?

                        מָה יֵשׁ

לְחַפֵּשׂ שָּׁם

            בְּתוֹךְ

                        בַּיִת עִם הֲמֻלָּה

שֶׁל יַלְדָּה

            וְצַעֲצוּעֵי פְּלַסְטִיק

                        סַסְגּוֹנִיִּים

בַּחֲדַר הַמְּגוּרִים?

 

מִתּוֹךְ הָאֲפַרְסֵק

            וְהָרִצּוּד,

                        אָלְפְרֶד דֶלֶר

                                    וְהַקוֹנְסוֹרְט

סְעוּר עֵינַיִם

            וִיְבַשׁ פֶּה

                        מְדַבֵּר לְלֹא הֶרֶף

מְשׁוֹרֵר.

 

זָהוֹב וְשַׁבְרִירִי

            בְּגֶרְמָנִית מְאֻלֶּצֶת

                        פְלֶמִית

                                    שֶׁל הֶקְשֵׁרִים

צָרְפָתִית

            עִבְרִית אֶלֶגַנְטִית

                        מְנַתַּחַת בְּלֵיזֶר

                                    צֶ'כִית

מְבֹהָל מִשֶּׁטֶף קָטָן

            שֶׁל דָּם

                        בַּצִּפֹּרֶן שֶׁל הַבֹּהֶן

מַזְכִּיר לְלֹא הֶרֶף

            כַּף רֶגֶל שֶׁל אָהוּב

                        יָפָה יּוֹתֵר מִיָּד אָדָם

                                    עֲנֻגָּה

מֵהַמַּחְשָׁבָה וְהַזִּכרוֹנוֹת

            שֶׁמְּאַיְּמִים

                        לְהִתְפּוֹגֵג

מֵהַהִתְקַיְּמוּת עַצְמָהּ

            שֶׁמְּאַיֶּמֶת...

 

"טוֹב שֶׁבָּאתָ, רוֹבִּי,

            כָּל הַלַּיְלָה חָשַׁבְתִּי עַל

                        'הַקָּרְבָּן'

הָרִיקוּד הַקָּפוּא,

            הַזְּחִילָה

                        הַהִתְכַּנְּסוּת

מוּנָחִים בִּצְרוֹר מְהֻדָּק

            לְיַד הַמִּטָּה.

                        כָּל הַלַּיְלָה בָּהִיתִי

לֹא בָּטוּחַ בְּעֵרוּתִי

            אוֹ בִּשְׁנָתִי

                        אִם הָיִיתִי כָּאן

                                    וְאֵיךְ לָדַעַת

                                                שֶׁהַמָּחוֹל

מָחוֹל הוּא

            וְלֹא חָלַמְתִּי

                        מִתְהַפֵּך בְּמִטָּתִי

רוֹאֶה גְּדוֹלוֹת לְנֶגֶד עֵינָי

            עַרְבֵי פְּרֶמְיֵרָה

                        וּמֶחֱווֹת גְּדוֹלוֹת

                                    טוֹב שֶׁבָּאתָ

                                                לְהַשִׁיבֶנִי לְבֵיתִי...

כִּי לֹא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת יּוֹתֵר

אֶת מוּעָקַת

            הַבַּיִת

                        טַסְתִּי

צָעִיר מִדַּי

            לְאָן שֶׁנָּשָׂא אוֹתִי

                        הַדַּרְכּוֹן.

עוֹד לִפְנֵי הַהַדְגָּמָה

            וּמְנַת-הַנַּיְלוֹן

                        פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ

הַמַּקְסִים וְהָאָפֵל שֶׁבַּגְּבָרִים

Un homme de passion

מַחֲזִיק אֶפְרוֹחַ

            זָהוֹב

                        רוֹטֵט

                                    וּמְבֻלְבָּל

בְּכַף יָד חַמָּה,

            הַגֶּבֶר הָרִאשׁוֹן

                        שֶׁרָאָה גֶּבֶר

בַּנַּעַר.

 

אַחֲרֵי הַגּוֹנְגּ

            הַמַּסְלוּל

                        וְרוֹם-הַטִּיסָה

הִדְהֶדָה

            גְּלוֹרְיָּה גֶּיְנוֹר

                        הַמַּלְכָּה שֶׁלִּי –

                                    גֶבֶר פֻּנְדְּקַאי

פּוֹרֵשׁ בְּגַב יָד

            וּמֶחֱוָה

                        אֶת אַדְמַת אֵירוֹפָּה,

                                    מִמֶּנָּה

הֵם בָּרְחוּ

            כְּדֵי לִחְיוֹת

                        וַאֲנִי חָזַרְתִּי

                                    כְּדֵי לֹא לָמוּת.

 

כְּבָר אָז טָמַנְתִּי אֶת הַזֶּרַע

            לְ"בִלְבּוּל הַשָּׂפוֹת":

                        הָאֲדָמָה

                                    אֲדָמָה לִכְאוֹרָה

הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם,

            אֲבָל

                        קָו רָקִיעַ חָדָשׁ

גּוֹזֵר אֶת הָאֹפֶק

            הֲמֻלָּה חֲדָשָׁה,

                        נִיחוֹחוֹת

קֹר וְכֵהוּת.

 

אַחַר-כָּךְ, בְּאַמְסְטֶרְדַם

            הַצִּנָּה

                        גִּחֲכָה אֶת הַגַּרְבַּיִם

                                     הַכְּפוּלִים

הָרִצְפָה הַחוֹרֶקֶת

            יַעַר גֶּרְמָנִי

                        כָּרוּת

                                    בְּבַיִת נִפְלָשׁ

                                                עַל ה- Gracht

חֹרֶף וְעוֹד חֹרֶף

           עָבְרוּ עֲלֵינוּ

                       בִּנְעִימִים

תַלִּינוּ גִּזְרֵי תַּצְלוּם

           שִׁבְרֵי חַיִּים

                       סֻלָּמוֹת וּפִגּוּמִים

רָקַדְנוּ מֵרֹב קֹר

           שָׁאַגְנוּ בְּלֵב צָעִיר

                       וְהָרִצְפָה הַקָּשָׁה

                                   כְּמוֹ מִזְרוֹן מַסְעִיר

מַזְמִינָה אֶת הַיָּפִים

           הַגְּמִישִׁים וְהַסּוֹעֲרִים

                       שֶׁבְּנַעֲרֵי הָעִיר

לְרִיקוּד קָפוּא, סוֹעֵר, מַבְעִיר

           נַעַר מָתוֹק, מָחוֹל מָרִיר

                       מִגּוּף שׁוֹפֵעַ וּמִפֶּה מֵגִּיר

שַׁם נִטְמַן בִּי זֶרַע

           חוֹלֶה, מַמְאִיר

                       שֶׁחִכָּה שָׁנִים

                                   לְיוֹם סַגְרִיר

לְעֵינַיִם סוֹעֲרוֹת וְכֶתֶם מַסְגִּיר

           גּוּפִי מִתְכַּלֶּה

                       וּכְבָר אֵינוֹ מַסְתִּיר

בְּכֻתֹּנֶת חוֹלֶה בְּמָדֵי אֲסִיר

נְשָׁמָה נִסְדֶּקֶת

וְלֵב מַחְסִיר...

אביר השירה

קורא: אלי הירש. מתוך ערב ההשקה של הספר 'מפה', לבונטין 7 ת"א, 2.2.2013.

מלווים: טום בוליג (תופים), אופיר בנימינוב (באס), עידן מורים (גיטרה קלאסית), עומר שונברגר (גיטרה חשמלית).

יָד פְּשׁוּטָה בְּתוֹךְ שַׁרְווּל

מְנַסָּה לְנֶגֶב אֵד עַקְשָׁנִי:

חֹרֶף חִוֵּר נִבָּט מֵחַלּוֹן הַמְּכוֹנִית.

יד פשוטה

ינקה

 

בְּאִישׁוֹן לַיְלָה

           בַּחֲצֵרוֹת חֲשׁוּכוֹת וּבִמְבוֹאוֹת

                       אֲפֵלִים

בְּקַסְדָּה מְלֻכְלֶכֶת

           מִטַּיָּס אִילְיוּשִׁין מִצְרִי

                       וּמִקְטֹרֶן מֶדַלְיוֹת

שֶׁל חַיָּל מְעֻטָּר

יָנְקַה תֶּלאֲבִיבָה חוֹמֶקֶת בֵּין הַצְּלָלִים...

נְשָׁמוֹת דּוֹאֲגוֹת

           מְלַהֲגוֹת

                       שֶׁבַּפְּלִישָׁה לְבֶרְלִין

הִיא נָשְׂאָה עַל גַּבַּהּ

           תַּחַת אֵשׁ הוָאפֶן וְהַיּוּגֶנְד

אֶת מִשֶּׁקַּל גּוּפָם

           הָרָפוּי בְּלֹא-רוּחַ

                       שֶׁל אָהוּב

                                   וְשֶׁל אָח

"אֶל תַּחֲנַת הָאִסּוּף וְהֵם שׁוֹתְתֵי דָּם..."

מָה נוֹתַר בְּחַיֶּיהָ

           מִלְּבַד הָרוּסִית וְהַיִּידִישׁ

                       שֶׁל תַּחֲנוּנֵיהַּ

טַעֲנוֹתֵיהָ

           בִּכְיָהּ

                       וְגַעְגּוּעֶיהָ

אֶל הַגְּבָרִים

           הַצְּעִירִים

                        שֶׁקְּבוּרִים בְּרֹאשָׁהּ?

 

בְּתַהֲלוּכַת נִצָּחוֹן חֲגִיגִית

            בְּמִסְדָּר הַגֵּנֵרָל

                        עַל בִּימַת הַגִּבּוֹרִים

הִיא הִמְשִׁיכָה לְלַחְשֵׁשׁ

            קִינוֹת שֶׁל גּוֹרָל

                        מִלּוֹת מְרוֹרִים

לֶאֱסֹף שָׁלָל

            רָאוּי לַאֲכִילָה

                        לִמְכִירָה

                                    לְמַזְכֶּרֶת מֵעִיר קֶטֶל

שֶׁיֵּדְעוּ מִי הִיא

            בְּעֳבְרָה עַל-פְּנֵי הַשּׁוּרוֹת

                   וְיָצְדִעוּ!

ינקה

וְדוֹדָה יָנְקַה

            הָאַחֶרֶת

                        בְּקִיטוֹנָה הַמְּחֻלָּק

נוֹתְרָה עֲרִירִית

            וּמְיֻתֶּרֶת

                        עִם רַחְמָהּ הַמְּצֻלָּק...

ודודה ינקה

אלימות

 

באיזה אופן מיסתורי אך בכל זאת צפוי ונדוש, עוברים ושבים לא ידעו במה מדובר, ילדים לא שמעו

דבר ולא ראו. במקומות האלה דברים מתרחשים ללא עד. אם לא כלב רחוב נטוש, שהתעקש לנבוח

במשך שעות ארוכות מול שיח תמים למראה, ספק אם היה נמצא הפצוע מקופל בתנוחה בלתי

אפשרית תחת ענפי הלנטנה הריחניים. איך הגיע לשם, למעבה הצמחיה, איך הונח בתנוחה הזאת

דוקא, מי הביא אותו, או איך גרר את הגוף הפצוע, מאיזה מרחק, למה נפצע האיש המוסתר, האם הותקף על-ידי מישהו, או שנפצע בנסיבות שאינן מערבות אלימות בהכרח? שאלות כאלה ורבות

נוספות המשיכו לנקר במחשבה במשך ימים רבים.

ישנם זמנים כאלה, שנדמה שאיש אינו יודע דבר. מאורעות מתרחשים כמו עצים שקורסים בחריקה

בלתי נשמעת במעבה יער לא נושב. ונותרת תמיד השאלה, האם היה זה הארוע שהקדים את

ההתכחשות לו, או אולי היתה זו ההתכחשות ששרתה במקום מאז ומעולם, וגם הארוע הזה נבלע

בתוך התהום הפעורה של ההתעלמות והאדישות. למרות שגם השאלה הזו, כמו רבות שנשאלו לפניה, יכולה היתה להיות בקלות רבה טרף לאותה עצימת-עין ספק מכוונת ספק מקרית, הרי שנראה כי בכל-זאת היה בה דבר-מה מנקר בליבותיהם של תושבי השכונה, דבר-מה שטורד את מחשבותיהם.

על כל פנים של אחדים מהם. היו מי שראו את העננים השחורים האלה מתקרבים ממערב, רואים

איזו רעה מתרגשת ופורעת חוק, מטילים צל על הסדר הציבורי השקט והישן. אבל כשהגבר הזה

נמצא שכוב שם מתחת לשיחים, פצוע ומחוסר הכרה, אלה כבר לא היו עננים מבשרים רעה, היתה זו הבשורה הרעה עצמה. משהו רע ומאיים קורה בעיר הקטנה, מחלחל כמו פליטה איטית של פחמן דו- חמצני, חונק לאט ובהדרגה, ללא סימנים נראים לעין, ללא ריח, מוות חרישי ובלתי מוכר.

ובכל זאת, היה זה גם כאמור צפוי ונדוש, כי לאלימות בשכונה הזאת אין פנים ואין שם. אנשים במקומות כאלה מקיימים את יומיומם כדבר שבשגרה, הולכים אל עבודתם ושבים ממנה בשעות הקבועות, אוכלים את ארוחותיהם, מזמרים את זמירותיהם, יוצאים לטיול של חילוץ עצמות,

פוקדים את בית-התפילה כמו אנשים מהוגנים בכל מקום ומבקשים בלחש את משאלותיהם הקטנות לבריאות ולרווחה... השמש זורחת והשמש שוקעת והכל מתנהל למישרין, אלא שרק מעטים יכולים לשמוע את מה שהרוב אינו יכול להטות לו אוזן. אולי דרושה לכך יכולת מיוחדת, כמו זו של הכלב הנטוש, חושי ריח ושמיעה מיוחדים של בעל-חיים שלא התביית לגמרי, חושים שקולטים את מה

שהדעת הכללית העדיפה למחוק, או להעלים. אולי העדיפו כולם להשתיק את הכלב ולפטור את

עצמם מלתת את הדעת לנביחותיו המשוגעות, לעקשנותו לנהוג ככלב שוטה ולנבוח שעה אורכה מול

שיח לנטנה תמים למראה. המעטים שליבם לא הניח להם להתעלם, מצאו את עצמם משתוקקים

לעזוב, או שעזבו זה מכבר. עיניים בוחנות, בולשות וחשדניות הופנו אל מי שנתפסו כמשביתי התואם, מפרי הסדר הציבורי, יפי-נפש וישרי הדרך מטעם עצמם. העיניים האלה כמו חיפשו טיעונים קטנים שישמשו בבוא העת בהשתקתם של אותם המעטים. אך לא היו אלה רק העיניים הבולשות, כי לא

נפקד מקומם של הערות מצידם של העוברים והשבים, הערות שאינן מאשימות בהכרח, אך אשמה

ורגש חוב מתלוות למשמעותן. "אז מה? נהנים מאחר צהרים נטול דאגות, מה?" אמר מי שאמר

והמשיך בדרכו, אך המועקה נותרה קשה וחונקת כמו אגרוף קפוץ במורד קנה הנשימה. והיו להערות האגביות האלה סיבות טובות להיאמר, כי רבים העדיפו להעלים את פניה המכוערים של האלימות השקטה, העדיפו למחוק גם את המבט שהופנה אליהם מדי פעם.

אלימות
הבא.png
קודם.png
bottom of page