לילי

אצלי צריך לעשות את השיפוץ, לא אצל אלה שחייהם מתחדשים ללא הפסקה, ילדים, מחשבות, שחצנויות מעופפות. זה היה עניין חשאי כזה, מהסוג שלא יפה לדבר עליו, כי אני לא אהבתי להיות בבית-החולים, למרות שכשנפלתי רציתי רק שיקבלו אותי בחזרה לשם, כל-כך הייתי מיואשת, הכל שקרים אתה יודע, ירדתי לחייהם למרות שהם היו מאד בסדר דוקא. אז מה אתם רואים שם

כשאתם מסתכלים ככה? ספורט? מה אנחנו נושמים פה אויר של פסגות שוויצריות, סנטוריומים מפוארים עם פרצופים מחיוכים של ערמומיות? כמו אלה של חברת הטלפונים, אני משלמת מעט כי

אני מדברת מעט, זאת אומרת הטלפון, אני משלמת בבנק ואחר-כך באים ואומרים שיש שני

תשלומים, לך תבין אותם, כולם רוצים משהו ממך, לא מניחים אותך לנפשך. פשוט נזכרתי לפי

שראיתי את טיוודור (הרצל) וזה עלה בראשי. כי בדיוק היא התקשרה, הבת הקטנה, מה היא אמרה? היא תיקח אותי הביתה? כי היא אמרה שהיא תיקח אם לא יהיה לי הכח להשאר עד הסוף. לפעמים

זה קורה לי, ככה פתאם, נגמר לי הכח בבת-אחת ולא נשאר לי, ואז אני רוצה להיות בבית, למרות

שגם בבית-החולים אהבתי וכל-כך רציתי שידאגו לי ויהיו שם בשבילי. אני מדברת באמצע הלילה,

אבל לא שומעים, לפעמים חשבתי שאני לגמרי לבד, שבכלל כבר אין אף אחד לא רק בחדר, גם לאורך

כל המסדרון ובבית-החולים ויכול להיות שגם בעולם, כי אני מדברת ואין הד, אין תגובה, אין קול ששואל אותי מה אני רוצה, אפילו כבר לא מתרגזים עלי. גם כשאני מתקשרת, או שמצלצל אצלי, אני אומרת "לא מבינה" וסוגרת, זה לא אומר שאני צריכה להבין מה שמדברים כשיש את הרעש הזה של הנעליים והכפכפים וכבר אי-אפשר להבין שום דבר. אני כועסת על עצמי שאני כבר לא מצליחה

לעשות שום דבר, אפילו לחשוב כמו פעם. עם כאלה כפכפים הם הולכו גם בבית-חולים, משהו קל

ונוח שאפשר לעמוד שעות על הרגליים בלי שימאס ואפילו לשמוע בלי שהרגליים יתקעו לך ותרצה

למות. עכשיו נשאר רק לקנא בספורטאים הצעירים האלה, כמה עייפות צריך לשים בשביל לעוף ככה, לגלוש כמו מטורף במהירות של רוח. רק הספורט עוד יפה בחיים שלנו. איך הם יודעים לעשות את

זה, להחליק מושלם על השלג, להחליק על הקרח, על המים בכח של הרוח. כמו הקטן הזה, שאוהב

מאד לרקוד ולקפץ. הוא גם מוסיקלי, תגיד? זה אבל לא מקצוע יפה לגבר, אשה יכולה לרקוד... מה

זה המוסיקה הזאת? בית משוגעים שלם נשפך מתוך הרדיו ואתה אף פעם לא בטוח אם הם רוצים

לומר לך משהו, או שאולי בעצם הם בכלל מקשיבים לך וצריך לדבר בשקט שלא יקראו את מה שלא

צריך. לך תדע עם כל השיכלולים האלה, גם כשהייתי מאד חולה כבר לא ידעתי אם רוצים לעזור לי

או להזיק לי. מקימים אותי מהמיטה בשביל לשבת בכיסא ולרחוץ אותי, או שזה מבחן כזה לדעת

אם עוד נשאר בי איזה כח לחיות, להגיד להם עם חיוך על הפנים שככה לא עושים לגברת, בקושי היה

עלי משהו והקרברוסים יושבים במסדרון ומסתכלים מה אפשר עוד לראות, אורבים למשהו חשוף ומכוער... והחדר אוכל! אין בשביל מה לחיות את החיים האלה אם על הרצפה מתגוללת הטינופת

וכולם טורפים את התיפלות הזאת ולא מרימים ראש מהאבוס. כל אחד בתוך הצלחת של עצמו, כבר

לא רואים שום דבר מעבר לקירקורים של הקיבה, רק רעב ועייפות, והנייר המרובב הזה מונח שם

ואף אחד לא ניגש לברר, להרים, לנקות. איך הם יכולים לאכול ככה? איך הם מצליחים להתעלם

ולתקוע ככה לעצמם קציצה בפרצוף, שום דבר חוץ מקציצה ומחית חסרת טעם של תפוחי-אדמה. לא יכולתי להזיז את העיניים, זה הגעיל אותי אבל לא יכולתי להתנתק, נדבקתי לטינופת כמו שזה נדבק אלי עד שאתה הגעת ועשית משהו, הזיזו את זה, לך תדע לאן ואיפה זה ארב לי, מתי  זה חיכה

להתנפל שוב על העיניים והנפש החולה שלי. טוב שהכנסת מה שאפשר לפרוסות של הלחם הפשוט

הזה ויצאנו החוצה אל הקרניים האחרונות של השמש, היה קריר קצת, אבל אכלתי ושוחחנו והבאת

לי תה לוהט עם  סוכר והיה לי נעים לרגע. סליחה שאני מדברת ככה, לא הייתי צריכה להיות כל-כך מרוגזת, להשמיע את כל התלונות האלה שלי כשבאים לבקר אותי. גינויים טרחניים של החיים

בוקעים מהפה של גברת זקנה, זה בטח צריך להיות משהו מלבב לשמוע את הפנינים האלה...

והשיניים שלך, בסדר? תראה את הילד, איך הסתדרו שלו, אפילו הרווח הצטמצם והן לבנות

ומבהיקות, רק שישמור עליהן, אני יודעת מה זה... תגיד, איך הוא לומד, הוא בסדר? יש לו כישרון בראש המוזהב הזה שלו? יש מי שיש לו ויש מי שבכל העולם יחפש ולא ימצא מה שלא יכול להיות לו

אף פעם. ככה זה, גם אחותי קיבלה עיטור כל שנה, תלמידה מצטיינת, אפילו שאני הייתי היפה והיא קנאה שהבחורים מבקשים אותי כשלקונצרטים היא לקחה אותי רק בשביל לעמוד, או לשבת על

האבק של המדרגות. אני לא יכולה להתיישב כמו הצעירות האלה היום, ישבן על המדרכה, רגליים על הכביש מעשנות כמו בחורים, יורקות וצוחקות בקול רם ובסוף מתיזות את הסיגריה מבין האצבעות לאמצע הדרך. עמדתי שם כל זמן שהתזמורת, עד שהתיישב לי הבדיל בתוך כפות הרגליים,

והחצופים האלה מהמושבים הזולים העבירו את האף על הבדים של השמלה, התחככו לי בירכיים,

שלחו אלי מבטים של אהבה, התעניינו בשלומי, מחשבותי, דעותי על המוסיקה. מי בכלל שמע שם מוסיקה? רק זימה עברה להם בראש המלוכלך, כאלה היו הימים, אפילו לדבר אי-אפשר היה עם

בחורה דיבורים כמו שהיום אני רואה בטלביזיה. איפה זה נשמע שבחורה תפנה לבחור, תיקח לעצמה

את הדיבור ותשאל אותו שאלה, או שתחציף ותפרום את התסרוקת, תתיר את הצמות ותסתובב

פרועה כמו בת-כפר.

אחיות

בְּמִסְדְּרוֹנוֹת מְגֻנְדָּרִים,

            הוֹמֵי אָבָק

                       שֶׁנָּח עַל דֻּבְדְּבָן

רָאִיתִי אֶתְכֶן,

            שְׁתֵּי נָשִׁים

                        טוֹבוֹת מַבָּט

מֵמִשׁוֹרֵי מוּנְטֵנִיָּה וּמֵהֲרָרֵי קָרְפָּט.

בִּקַּשְׁתִּי לָגֶשֶׁת,

            לְחַבֵּק אֶת

                        אַחְיוֹתַי

שֻׁתָּפוֹת לְסֶבֶל,

            נוֹשְׂאוֹת בְּחֵן 

                        מַחְשְׁבוֹתַי

מַשָּׂא תְּבוּאָה, יָדַיִם עוֹבְדוֹת, שִׁירֵי חֲנֻפָּה

מְקַוּוֹת לְהִתְקַבֵּל

            לַאֲגֻדַּת

                        יְהִירֵי חֻצְפָּה

לִהְיוֹת לָהֶם אַשְׁפָּה,

            לְהַעֲשִׁיר לָהֶם

                        קֻפָּה...

מָה הוּא סוֹד הַחִיּוּךְ

שִׂמְחָה,

            נְדִיבוּת

                        אוֹ טֶרֶף?

כְּאוֹמְרוֹת:

            "בּוֹאוּ פְּנִימָה,

                        הִתְכַּבְּדוּ,

                                     קְחוּ לְלֹא הֶרֶף

נַחֲלֹק עִמָּכֶם יָצוּעַ,       תָּשִׁיבוּ קַעֲקוּעַ

נָשִׁיר לָכֶם שִׁירִים,       תַּחֲזִירוּ זַעֲזוּעַ.

אֲנַחְנוּ הַשְּׁטִיחוֹן          עָלָיו רַגְלֵיכֶם דּוֹרְכוֹת

בּוֹאוּ! רִמְסוּ!               בְּחִיּוּךְ נָשִׁיב בְּרָכוֹת...

עַל גַּבֵּנוּ הַשָּׁחוּחַ הַיַּבֶּשֶׁת מִתְבָּשֶׁמֶת

מִתְפָּעֶמֶת מֵעַצְמָהּ, מִמִּלוֹתֵיהּ הִיא מֻקְסֶמֶת

מִנֹּעַם הֲלִכוֹתֵנוּ נִזוֹנָה, בַּיְּשָׁנוּתֵנוּ הַמֻפְנֶמֶת

אַל נַפְרִיעַ אֶת הַמְסִבָּה

נִסְתַּפֵּק בְּצִמְצוּם וּבְקִצְבָּה.

"נָכוֹן, אֲנִי מִשְׁתַּחְצֵן, אֲבָל לְפָחוֹת יֵשׁ לִי עַל מָה!..."