- בוא הנה ילד, מה אתה מתרוצץ כל-כך, שב כאן מולי, יש לנו ענין חשוב לשוחח עליו.
- מה עשיתי? לא התכוונתי... זה באמת לא היה בכוונה... בבקשה, בלי כעס...
- מי כועס עליך? לא ראיתי שעשית משהו בכלל, שב פה, אל תפחד... תגיד ילד, על אלהים
שמעת?
- כן, סיפרו לנו שהוא עשה את העולם ואת האנשים ואת החיות והפרחים והעצים, ההרים
והסלעים, את הים והאויר והחושך והשמש ואולי גם את הסרחון הוא עשה ואת הליכלוך,
אבל אני לא בטוח, לא הקשבתי כל-כך טוב ואני לא זוכר.
- בסדר, בסדר... תגיד, אתה מאמין באלהים?
- לא יודע. לא ניסיתי... אני יכול לשאול את אבא ואמא אולי הם יודעים. לא דיברנו על זה
ואני לא בטוח שאני יודע להאמין, אבל אולי כן, לא ניסיתי...
- אז תקשיב טוב ילד. אלהים זה לא מי שאתה חושב. יש אנשים שמתפללים כל יום, אפילו
כמה פעמים ביום.
- אני יודע, ביום שישי הייתי אבא-שבת וגם נתנו לי להיות החזן, החזקתי ככה את הספר
ועשיתי ככה וככה עם הכתפיים ועשיתי כמו שכולם עושים, כאילו שאני קורא, אפילו שאני
לא יודע לקרוא, אבל אני יודע בדיוק מה צריך לשיר, אז שרתי והגננת אמרה לי שאני צריך
ללכת הרבה לבית-כנסת כי אני יכול להיות כוכב, עם הקול שיש לי והמהירות שלמדתי את
התפילה. אז שאלתי אותה מה זה כוכב והיא אמרה לי שזה כמו להיות מפורסם וכל האנשים בבית-הכנסת מכירים אותך ואוהבים אותך...
- אתה מדבר הרבה וכנראה לא כל-כך רוצה להקשיב. מה שסיפרו לך בגן, זה באמת טוב ויפה,
אבל לא סיפרו לכם את כל האמת. יכול להיות שהגננת קצת התבלבלה, כי אלהים הוא בעצם
כוכב, כזה שכולם מכירים אותו ואוהבים אותו, מקשיבים לו טוב טוב ומתמלאים שמחה
אמיתית. אלהים יודע לעשות קסמים שאף איש לא מצליח לעשות, הוא מצליח לכשף את
כולם עם האצבעות שלו...
- אז אם אני ילך הרבה לבית-כנסת כמו שהגננת אמרה, ויהיה כוכב, אז גם אני יהיה אלהים?
כולם יכירו אותי ויאהבו אותי ואני יכשף אותם עם האצבעות?
- בדיוק על זה רציתי לדבר איתך. חשבתי שאתה בן ארבע ואולי אתה כבר מספיק גדול וחכם
להבין דברים כאלה... אבל אתה צריך לשמור על זה בסוד. אתה יכול להבטיח לי שאתה לא
מגלה את זה לאף אחד, לא לחברים שלך, לא לחברות, לא לגננת ולא לעוזרות שלה, לא לאף
אחד ברחוב או במקום אחר, בטח שלא לאבא ואמא... אתה מבטיח?
- מבטיח.
- אז יש לי פה בארון הזה כמה תקליטים שאם אתה שומע אותם, אתה מתחיל להבין משהו
על אלהים. לא אלהים הזה שכולם מתפללים אליו ושרים לו שירים, כמו שאתה שר בגן,
אלא אלהים באמת, חכם וטוב, חזק ומנצח על כולם. עם האצבעות שלו הוא מכשף אותם,
תזכור את זה. אתה מבין? אתה שומע את זה ומרגיש שהוא מחזיק אותך ככה על הידיים
שלו ועושה לך שתבכה כמו הילדה הכי בכיינית בגן. אתה רק שומע את זה ויודע משהו שאף
אחד לא יודע, ואז אתה שואל את עצמך "מה זה?"... כל הפרצוף שלך מתעקם ככה, נהיים
לך קמטים של שאלה על המצח, אבל תיכף אתה רוצה לשמוע את זה שוב ושוב וזה לא
נמאס. ולמחרת אתה רוצה שוב לשמוע ואפילו שזה ממש אותו דבר, אתה מרגיש כאילו זה
לגמרי שונה. זה בדיוק הקסם בזה, אפילו שזה אותו דבר, אתה מרגיש שזה לגמרי אחרת...
רוצה לשמוע?
- אבל חלש, כי אם זה סוד ואסור שמישהו ידע, אז אנחנו חייבים לשמוע את זה ממש חלש.
- אתה צודק! אבל פה אני רוצה לגלות לך עוד סוד קטן שישאר ביננו. את המוסיקה של
אלהים בעצם כולם שומעים, אבל הם לא יודעים שזה אלהים כי הם לא באמת מאמינים.
כולם מכירים אותו, כולם אוהבים אותו, כשהם שומעים את המוסיקה הנהדרת שלו הם
מתחילים לזוז ולרקוד כי הכישוף שהוא עושה עם האצבעות שלו משפיע עליהם, אבל הם
חושבים שהוא סתם כוכב, כמו כזה שיש בבית-כנסת, אבל בעצם הוא לא. זה כוכב שהוא
בעצם הרבה יותר מסתם כוכב, הוא אלהים, הוא המכשף. תשמע! למנגינה הזאת קוראים
"גברת מתוחכמת". תעצום עיניים ותבין מה זה אלהים... אתה רואה פה על הצד האחורי של
העטיפה יש תמונה שלו. יש לו עור חום כזה יפה והוא לבוש הכי אלגנטי שאפשר בכלל. אתה
רואה, אני מנסה שתהיה לי תסרוקת כמו שלו... וזאת התזמורת שלו וכבר אמרתי לך הוא
מנצח על כולם. קח, תחזיק את העטיפה ותקשיב, אני לא אפריע לאלהים לכשף את הלב
הקטן שלך... תזכור, אל תתן לאף אחד לבלבל אותך עם העניינים הרגילים של בית-כנסת,
עמוק בלב זה האיש הזה, קוראים לו דיוּק, דיוק אלינגטון, והוא אלהים האמיתי שמכשף
את הלב של כולם עם האצבעות שלו...
בשכבי גוועת
הַזְּקֵנָה הִטְתָה אֹזֶן
לְהַלְמוּת נְקִישׁוֹת פַּטִּישִׁים
דְּפִיקוֹת קוֹצְבוֹת אֶת הַזְּמַן
שֶׁנּוֹתַר לְחָיֵי הַקְּשִׁישִׁים
אֶת אֲרוֹנָהּ הֵם בּוֹנִים בְּלוּחַ וּמַסְמֵר
אֶת גּוֹרָלָהּ הִיא מְקַבֶּלֶת מִבְּלִי לְהִתְמַרְמֵר.
מִי יֶדַע לְהַעֲרִיךְ
שֶׁנִּקְנוּ בְּדָם הַלֵּב
אֵיךְ אֶפְשָׁר לְבַקֵּשׁ
מַפִּית, קַנְקַן
גְּבִיעַ יַיִן מְבַקֵּשׁ לְהֵעָלֵב?
"אֶת שֶׁלִּי כְּבָר קִבַּלְתִּי"
אֵינִי זָקוּק לְדָבָר
מִלִּים מְתוּקוֹת, חִיּוּךְ מְקַבֵּל
זֶה שֶׁנִּתֵּן לִי מִכְּבָר...
לילי
אצלי צריך לעשות את השיפוץ, לא אצל אלה שחייהם מתחדשים ללא הפסקה, ילדים, מחשבות, שחצנויות מעופפות. זה היה עניין חשאי כזה, מהסוג שלא יפה לדבר עליו, כי אני לא אהבתי להיות בבית-החולים, למרות שכשנפלתי רציתי רק שיקבלו אותי בחזרה לשם, כל-כך הייתי מיואשת, הכל שקרים אתה יודע, ירדתי לחייהם למרות שהם היו מאד בסדר דוקא. אז מה אתם רואים שם
כשאתם מסתכלים ככה? ספורט? מה אנחנו נושמים פה אויר של פסגות שוויצריות, סנטוריומים מפוארים עם פרצופים מחיוכים של ערמומיות? כמו אלה של חברת הטלפונים, אני משלמת מעט כי
אני מדברת מעט, זאת אומרת הטלפון, אני משלמת בבנק ואחר-כך באים ואומרים שיש שני
תשלומים, לך תבין אותם, כולם רוצים משהו ממך, לא מניחים אותך לנפשך. פשוט נזכרתי לפי
שראיתי את טיוודור (הרצל) וזה עלה בראשי. כי בדיוק היא התקשרה, הבת הקטנה, מה היא אמרה? היא תיקח אותי הביתה? כי היא אמרה שהיא תיקח אם לא יהיה לי הכח להשאר עד הסוף. לפעמים
זה קורה לי, ככה פתאם, נגמר לי הכח בבת-אחת ולא נשאר לי, ואז אני רוצה להיות בבית, למרות
שגם בבית-החולים אהבתי וכל-כך רציתי שידאגו לי ויהיו שם בשבילי. אני מדברת באמצע הלילה,
אבל לא שומעים, לפעמים חשבתי שאני לגמרי לבד, שבכלל כבר אין אף אחד לא רק בחדר, גם לאורך
כל המסדרון ובבית-החולים ויכול להיות שגם בעולם, כי אני מדברת ואין הד, אין תגובה, אין קול ששואל אותי מה אני רוצה, אפילו כבר לא מתרגזים עלי. גם כשאני מתקשרת, או שמצלצל אצלי, אני אומרת "לא מבינה" וסוגרת, זה לא אומר שאני צריכה להבין מה שמדברים כשיש את הרעש הזה של הנעליים והכפכפים וכבר אי-אפשר להבין שום דבר. אני כועסת על עצמי שאני כבר לא מצליחה
לעשות שום דבר, אפילו לחשוב כמו פעם. עם כאלה כפכפים הם הולכו גם בבית-חולים, משהו קל
ונוח שאפשר לעמוד שעות על הרגליים בלי שימאס ואפילו לשמוע בלי שהרגליים יתקעו לך ותרצה
למות. עכשיו נשאר רק לקנא בספורטאים הצעירים האלה, כמה עייפות צריך לשים בשביל לעוף ככה, לגלוש כמו מטורף במהירות של רוח. רק הספורט עוד יפה בחיים שלנו. איך הם יודעים לעשות את
זה, להחליק מושלם על השלג, להחליק על הקרח, על המים בכח של הרוח. כמו הקטן הזה, שאוהב
מאד לרקוד ולקפץ. הוא גם מוסיקלי, תגיד? זה אבל לא מקצוע יפה לגבר, אשה יכולה לרקוד... מה
זה המוסיקה הזאת? בית משוגעים שלם נשפך מתוך הרדיו ואתה אף פעם לא בטוח אם הם רוצים
לומר לך משהו, או שאולי בעצם הם בכלל מקשיבים לך וצריך לדבר בשקט שלא יקראו את מה שלא
צריך. לך תדע עם כל השיכלולים האלה, גם כשהייתי מאד חולה כבר לא ידעתי אם רוצים לעזור לי
או להזיק לי. מקימים אותי מהמיטה בשביל לשבת בכיסא ולרחוץ אותי, או שזה מבחן כזה לדעת
אם עוד נשאר בי איזה כח לחיות, להגיד להם עם חיוך על הפנים שככה לא עושים לגברת, בקושי היה
עלי משהו והקרברוסים יושבים במסדרון ומסתכלים מה אפשר עוד לראות, אורבים למשהו חשוף ומכוער... והחדר אוכל! אין בשביל מה לחיות את החיים האלה אם על הרצפה מתגוללת הטינופת
וכולם טורפים את התיפלות הזאת ולא מרימים ראש מהאבוס. כל אחד בתוך הצלחת של עצמו, כבר
לא רואים שום דבר מעבר לקירקורים של הקיבה, רק רעב ועייפות, והנייר המרובב הזה מונח שם
ואף אחד לא ניגש לברר, להרים, לנקות. איך הם יכולים לאכול ככה? איך הם מצליחים להתעלם
ולתקוע ככה לעצמם קציצה בפרצוף, שום דבר חוץ מקציצה ומחית חסרת טעם של תפוחי-אדמה. לא יכולתי להזיז את העיניים, זה הגעיל אותי אבל לא יכולתי להתנתק, נדבקתי לטינופת כמו שזה נדבק אלי עד שאתה הגעת ועשית משהו, הזיזו את זה, לך תדע לאן ואיפה זה ארב לי, מתי זה חיכה
להתנפל שוב על העיניים והנפש החולה שלי. טוב שהכנסת מה שאפשר לפרוסות של הלחם הפשוט
הזה ויצאנו החוצה אל הקרניים האחרונות של השמש, היה קריר קצת, אבל אכלתי ושוחחנו והבאת
לי תה לוהט עם סוכר והיה לי נעים לרגע. סליחה שאני מדברת ככה, לא הייתי צריכה להיות כל-כך מרוגזת, להשמיע את כל התלונות האלה שלי כשבאים לבקר אותי. גינויים טרחניים של החיים
בוקעים מהפה של גברת זקנה, זה בטח צריך להיות משהו מלבב לשמוע את הפנינים האלה...
והשיניים שלך, בסדר? תראה את הילד, איך הסתדרו שלו, אפילו הרווח הצטמצם והן לבנות
ומבהיקות, רק שישמור עליהן, אני יודעת מה זה... תגיד, איך הוא לומד, הוא בסדר? יש לו כישרון בראש המוזהב הזה שלו? יש מי שיש לו ויש מי שבכל העולם יחפש ולא ימצא מה שלא יכול להיות לו
אף פעם. ככה זה, גם אחותי קיבלה עיטור כל שנה, תלמידה מצטיינת, אפילו שאני הייתי היפה והיא קנאה שהבחורים מבקשים אותי כשלקונצרטים היא לקחה אותי רק בשביל לעמוד, או לשבת על
האבק של המדרגות. אני לא יכולה להתיישב כמו הצעירות האלה היום, ישבן על המדרכה, רגליים על הכביש מעשנות כמו בחורים, יורקות וצוחקות בקול רם ובסוף מתיזות את הסיגריה מבין האצבעות לאמצע הדרך. עמדתי שם כל זמן שהתזמורת, עד שהתיישב לי הבדיל בתוך כפות הרגליים,
והחצופים האלה מהמושבים הזולים העבירו את האף על הבדים של השמלה, התחככו לי בירכיים,
שלחו אלי מבטים של אהבה, התעניינו בשלומי, מחשבותי, דעותי על המוסיקה. מי בכלל שמע שם מוסיקה? רק זימה עברה להם בראש המלוכלך, כאלה היו הימים, אפילו לדבר אי-אפשר היה עם
בחורה דיבורים כמו שהיום אני רואה בטלביזיה. איפה זה נשמע שבחורה תפנה לבחור, תיקח לעצמה
את הדיבור ותשאל אותו שאלה, או שתחציף ותפרום את התסרוקת, תתיר את הצמות ותסתובב
פרועה כמו בת-כפר.
אחיות
בְּמִסְדְּרוֹנוֹת מְגֻנְדָּרִים,
הוֹמֵי אָבָק
שֶׁנָּח עַל דֻּבְדְּבָן
רָאִיתִי אֶתְכֶן,
שְׁתֵּי נָשִׁים
טוֹבוֹת מַבָּט
מֵמִשׁוֹרֵי מוּנְטֵנִיָּה וּמֵהֲרָרֵי קָרְפָּט.
בִּקַּשְׁתִּי לָגֶשֶׁת,
לְחַבֵּק אֶת
אַחְיוֹתַי
שֻׁתָּפוֹת לְסֶבֶל,
נוֹשְׂאוֹת בְּחֵן
מַחְשְׁבוֹתַי
מַשָּׂא תְּבוּאָה, יָדַיִם עוֹבְדוֹת, שִׁירֵי חֲנֻפָּה
מְקַוּוֹת לְהִתְקַבֵּל
לַאֲגֻדַּת
יְהִירֵי חֻצְפָּה
לִהְיוֹת לָהֶם אַשְׁפָּה,
לְהַעֲשִׁיר לָהֶם
קֻפָּה...
מָה הוּא סוֹד הַחִיּוּךְ
שִׂמְחָה,
נְדִיבוּת
אוֹ טֶרֶף?
כְּאוֹמְרוֹת:
"בּוֹאוּ פְּנִימָה,
הִתְכַּבְּדוּ,
קְחוּ לְלֹא הֶרֶף
נַחֲלֹק עִמָּכֶם יָצוּעַ, תָּשִׁיבוּ קַעֲקוּעַ
נָשִׁיר לָכֶם שִׁירִים, תַּחֲזִירוּ זַעֲזוּעַ.
אֲנַחְנוּ הַשְּׁטִיחוֹן עָלָיו רַגְלֵיכֶם דּוֹרְכוֹת
בּוֹאוּ! רִמְסוּ! בְּחִיּוּךְ נָשִׁיב בְּרָכוֹת...
עַל גַּבֵּנוּ הַשָּׁחוּחַ הַיַּבֶּשֶׁת מִתְבָּשֶׁמֶת
מִתְפָּעֶמֶת מֵעַצְמָהּ, מִמִּלוֹתֵיהּ הִיא מֻקְסֶמֶת
מִנֹּעַם הֲלִכוֹתֵנוּ נִזוֹנָה, בַּיְּשָׁנוּתֵנוּ הַמֻפְנֶמֶת
אַל נַפְרִיעַ אֶת הַמְסִבָּה
נִסְתַּפֵּק בְּצִמְצוּם וּבְקִצְבָּה.
"נָכוֹן, אֲנִי מִשְׁתַּחְצֵן, אֲבָל לְפָחוֹת יֵשׁ לִי עַל מָה!..."
כמו בכל מקום שאליו הגענו, גם בפונטה טרזה מצאת חנות נעליים ונעלמת לתוכה בהבטחה שאת רק בודקת משהו ומיד יוצאת. מניסיוננו ידענו שה"מיד" של הבדיקות האלה יארך דקות ארוכות
ויתסכל אותנו בהמתנה שנדמית אינסופית, אפילו אם נצליח למצוא איזה נושא מוסיקלי לדבר עליו בהיעדרך. התישבנו בבית קפה סמוך בצילה של שמשיה מגוננת, והזמנו לשנינו קפוצ'ינו וממתק
שוקולד. בעוד אנו ממתינים לתקרובת שהבטיחה להמתיק את זמן ההמתנה, חלפה על פנינו ביוהרה מרתיעה מכונית ספורט אדומה, עלתה בארבע גלגליה על המדרכה ונעצרה בחריקת בלמים ממש
לידינו. למרות שכך היה נדמה לרגע, לא היתה זו תאונה, או נהיגה רשלנית, אלא מיומנות בוטחת של נהגת שזופה ושחצנית בגיל העמידה, שיצאה את המכונית ומצידה השני הגיחה אשה צעירה, ביתה
ככל הנראה. גם הן התיישבו בשולחן קרוב לשתיה של בוקר. בליבי סיכמתי שאלה הן אורנלה
ומרינלה, גם אם שמותיהן אחרים, מעשירות העיירה, בנות המקום הבוטחות, שנוהגות כבעלות
הבית בתוך נחלתן...
כשהגיע המלצר, עוד לפני שפנה אליהן בשאלה לגבי מבוקשן, נדהמנו לראות כי יחד עם הקפה
והחטיף שלנו הוא הביא והגיש להן קמפרי-סודה, כמו ידע את ייעודו, את המוטל עליו מכחה של איזו שיגרה שהיא חזקה מגחמה חשקית של רגע. בעוד אני מתפעל ממושלמותה של התמונה, כלומר
מהכח שבו דבר דבור על אפניו והן שואבות במציצה באמצעות צינוריות הזכוכית העדינות את הנוזל האדמדם והמר אל תוך פיהן, הגיחה שוב, מאיזו זוית נסתרת בשדה הראיה, מכונית רשמית של הז'נדרמריה המקומית, ובה שוטר שמבקש, כך נראה, להשיב איזה סדר אחר על כנו. במחווה
אופיינית של סיבוב כף היד ומבט מסמן שאלה, השוטר סימן שהוא מבקש להבין את פשר החניה של המכונית האדומה על המדרכה, קרוב כל-כך אלינו, כלומר ללקוחות בית-הקפה שביקשו לשתות את
מנת הקפאין של הבוקר. הגברת השזופה לא התבלבלה אפילו לשבריר של רגע, בחיוך רחב שחשף
שיניים בוהקות בלובנן על רקע פניה השזופים, היא קראה לעברו של השוטר בקול רם ובוטח, כמי שמצהירה על וודאות קיומו של הברור מאליו: "קמפארי, וייני, וייני!..."
השוטר, המום מסגירת המרחק הבוטחת מצידה של אותה אורנלה (או איך שלא קוראים לה), אל
מול ארשת הרשמיות מייצגת החוק שלו, הגיב כמעט בבהלה, נפנף בידו איזו מחוות דחיה חפוזה של
"לא תודה" ומיהר להסתלק מן המקום בחריקת צמיגים. אכן! כוחו של הקמפארי-סודה גדול מכוחו
של החוק!
זִרְמֵי אֲוִיר חַם
מִתְרוֹמְמִים מֵאַסְפַלְט יוֹקֵד:
הַחֹרֶף אֵינוֹ פּוֹקֵד.
רמב"ם
אֶת הַכְּבִישׁ חוֹצֶה סְתוּר מַגֶּבֶת וּבִגְדֵי אִמּוּן
בְּהַבָּעַת חֲשִׁיבוּת שֶׁל מָכוֹן כֹּשֶׁר לְלֹא אִפְיוּן
(קוֹפֵץ לְשָׁעָה קַלָּה אַגַּבִית
לִשְׁמֹר עַל סִכּוּי גִּנוּנִים וְתָוִית
לְהַשִּׂיג לוֹ אִשָּׁה לְשַׁמֵּר מִשְׂרָתוֹ
לְתַחְזֵק אֶת כְּבוֹדוֹ רַק הוּא וְאֵין בִּלְתּוֹ)
אֶת אוֹתוֹ כְּבִישׁ חָצִינוּ סְתוּרֵי מַגֶּבֶת וְקָבְקָבִים
בִּימֵי חֹם גָּדוֹל אֶל קֹר הַמַּיִם מְקַוִּים
מְשָׂרְכִים אֶת רַגְלֵינוּ מוֹעֲדִים וְכוֹשְׁלִים
אֶל מֵי בְּרֵכַת רַמְבַּ"ם מְפַכִּים, שׁוֹקְטִים, בָּרִים...
אצל גרשון
בַּהֲמֻלַּת הַצִפִּיָהּ
שֶׁיִּתְפַּנֶּה הַחֶנְוָנִי
לְתוֹרִי
בֵּין הָאוֹחֲזִים
בְּסַל
וּבִרְשִׁימָה
הָעַיִן נוֹדֶדֶת
אֶל הַטִּנֹּפֶת
הַמְפַתָּה
הָרִצְפָה הַשְּׁחוֹרָה וְהָרֵיחָנִית
מִתַּחַת לְמִתְקָן הַחֲמוּצִים.
כְּמוֹ זְקִיפִים
מַמְתִּינִים בְּסַבְלָנוּת
שֶׁל מִינֵרָל
לִתְנוּעָה לֹא מְדוּדָה
לְטִפְטוּף
שֶׁל עָסִיס
חֲצִיל כָּבוּשׁ
לֶפֶת מַצְהִיבָה
כְּרוּבִית
מְלָפְפוֹנִים בְּמֶלַח
הָעַפְעַפַּיִם מִתְהַפְּכוֹת
לְטָעַמָה הַמַּדְהִים
שֶׁל עַגְבָנִיָּה יְרוּקָה
עֻבָּר שֶׁהֶחְמִיץ
אֶת בְּשֵׁלוּתוֹ
אֲדֻמָּה וּמְתוּקָה...
מִשְׁעוֹל פְּתָּלְתֹּל וּמַטְעֶה
מוֹבִיל אֶל
אָרוֹן פַּח
רֵיחָנִי
בּוֹ סוּדְרוּ
עַל-פִּי צֶבַע
מַעֲמָד
וּמְחִיר
כִּכְּרוֹת לֶחֶם
אֲסוּרִים בְּמַגָּע יָדָם
שֶׁל הַקּוֹנִים
כְּמוֹ בְּלוֹק חַלְוָה
אוֹ גְּבִינָה
לָקֵרְדָּה מְגָרָה
וּמַתִּיאַס
נִשְׁלִים
בְּהוֹרָאַת אֶצְבַּע
וּמוּנָחִים
עַל נְיָר פֶּרְגָּמֵנְט
מִתְקַפֵּל מֵעֲלֵיהֶם
לַאֲרִיזָה מְהֻדֶּקֶת
שֶׁיּוֹשֶׁבֶת עַל כְּנָפֶיהָ.
בִּשְׁבִילִים מוֹרִיקִים
סְתוּרֵי הַרְדּוּף
וְלַנְטָנָה
חָצִינוּ בְּמִקְרֶה
אֶת אוֹתָהּ הִצְטַלְּבוּת
אֲנִי עִם הַסַּל
וְאַתְּ
בְּבֶגֶד-יָם
מַבְלִיט
אֶת מָה שֶׁאַתְּ
שְׂמֵחָה
שֶׁקְּצָת קַר לָךְ
כַּף רֶגֶל דּוֹרֶכֶת
עַל כַּף רֶגֶל
עֵינַיִם שֶׁל יַלְדָּה
וְרִיסִים רְטֻבִּים
"תֵּלְכִי לְהִתְנַגֵּב
אַחַר-כָּךְ נְדַבֵּר"
שֶׁמֻּתָּר לְךָ
שֶׁאַתְּ כְּבָר
מַרְשָׁה לְעַצְמֵךְ
כָּךְ סְתָם בִּשְׁבִילִים
לְאוֹר יוֹם
כְּאִלּוּ שֶׁבִּפְנִים
לֹא חֹשֶׁךְ...
וְאָז,
יְבֵשָׁה וְנִנּוֹחַה
בְּתַחְתּוֹנִים חֲדָשִׁים
בִּקַּשְׁתְּ לְהַתְחִיל
מֵחָדָשׁ
הַתְחָלָה
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיִית בָּהּ.
המרכיבים הקטנים
וְהַנִּיחִי לָאָבָק
מִלְיוֹנֵי פְּתִיתִים זוֹהֲרִים
נַעֲנִים בְּקֹשִׁי לַכְּבִידָה
פִּתְחִי לָאוֹר
הַמְלַוֶּה אֶת הָאֹבֶךְ
לְתוֹךְ הַחֶדֶר בְּסִילוֹנִים
בּוֹהֲקִים
רִצְפָּה דְבִיקָה
עָלֶיהָ מִתְגַּלְגְּלִים
כּוּרֵי צֶמֶר
אֲפַרְפַּרִים
פְּעָמִים כֹּה רַבּוֹת
בְּמַיִם וּסְמַרְטוּטִים
נִסְחָטִים
לְתוֹךְ דְּלִי
מְטַנְּפִים
תִּקְוָה לְהַחֲזִיק אֶת
הַמַּרְכִּיבִים הַקְטַנִּים
שֶׁל חַיַּיִךְ
בַּיָּדַיִם.
עֲצִיצִים צְמֵאִים
לְמַיִם וּלְשִׁיר
מְבַקְּשִׁים גִּזּוּם
הַרְחָקַת עָלִים יְבֵשִׁים
אִוְרוּר וְטִיּוּב אֲדָמָה
דִּשּׁוּן וּפִזּוּם...
עֲרֵמוֹת בְּגָדִים בְּהַמְתָּנָה
לְגִהוּץ אוֹ
קִפּוּל
כְּלֵי אוֹכֵל
כּוֹסוֹת עִם שְׁאֵרִיּוֹת קָפֶה
מַאֲפֵרוֹת מְלֵאוֹת
מֵאוֹת פְּרִיטִים קְטַנִּים
שֶׁל חַיִּים
מְבַקְּשִׁים פִּנּוּי
רָחֲצָה אוֹ
טִפּוּל.
עַד כָּאן דֻּבַּר
בַּצֶּמַח וּבַדוֹמֵם
אֲבָל בְּנֵי הַבַּיִת
דּוֹרְשִׁים
מִי רוֹמֵז וּמִי זוֹמֵם
מְנַת חֶלְקָם
בַּמְּעַנְיֵן וּבָשׁוֹמֵם...
עִם רוּחַ דְּרוֹמִית
עֵצִים יַרְהִיבוּ
יִרְחַשׁוּ עַקְשָׁנִית
קֹר מִדְבָּרִי אֶת הַלֶּחִי יַרְעִיד
וְאוֹר מְדוּרָה אֶת הַגּוּף הוּא יַרְקִיד...