14.9.1997

(מגיע בזמן, נראה מרושל כהרגלו, נסער, וחרד. תנועות דרמתיות.)

אז אתה שומע, תרשום את הכל, כי אני צריך ממך הרבה דברים וזה די מסובך, אז אל תסמוך על

עצמך שאתה יכול לזכור את כל זה. אני לא אשם לה, לרומיה צמחי, שהיא אוהבת כלבים ומאכילה חתולים ומי יודע מה היא שמה להם באוכל שהם הולכים אחריה ומלקקים לה את הרגליים,

מנשקים אותה מרוב שאוהבים אותה, כלבים וחתולים ביחד, אבל אני לא אשם לה שהיא פקידת

עיריה וקרובה אל מחלקת הרווחה ומספרת להם מה שהיא רוצה והם מאמינים לה כי למה שהם

ישמעו בקולו של מישהו אחר, האזרח הקטן משלם בגדול, לא? ובסוף יוצא שאני אשם, זאת אומרת

באו לבדוק אותי אם אני עולה על הגג, אפילו שאי אפשר לראות משם כמעט שום דבר, אולי רק אם

יש אור, או רק אם אין אור אצלה בסלון, אבל אני אשם לה שהיא אוהבת להסתובב ככה בבית, ליד

כל החתולים והכלבים, ובסוף עוד אומרים לי שאני משוגע ומביאים אותי לפה, ורומיה צמחי יכולה להמשיך להסתובב ככה חופשי, אפילו שכולם מכירים אותה וכולם יודעים. הרי מאיפה אני יודע? ממנשה הצלבני, שכולם אצלנו הרגו אותו מבושות, שהוא לא מאמין באלוהים ולא שומר, אז כל

החיים שלו הוא מרגיש כמו צלוב בעיניים של אחרים, והוא מתחבא ומסתכל, גם הוא ראש ריק ממחשבות, רק עיניים רואות, מסתכל ככה עם העיניים הגדולות שלו בשביל לראות את מה שאפשר לראות בין העלים של השיחים, מהעמוד חשמל, מהמחבוא של הדוד שמש בגג. אתה לא יודע איזה סיפורים יש לו, אתה גם לא מאמין כמה אנשים הוא ראה עושים כל מיני מעשים שהמח שלך מתחיל להשרף ויוצא לך עשן מהעיניים, עד שאתה מתחיל לצרוח בכל הכח שעוד יש לך ומביאים לך

משטרות ופקידים מהעיריה. מנשה הצלבני היה עולה לגג כל לילה, כבר היה לו כסא קטן ליד הקולט ומאפרה בשביל שלא ישעמם לו כשהוא מחכה, וכל לילה הוא היה רואה את רומיה צמחי מסתובבת

בבית כאילו אין אף אחד בעולם הזה שיש לו עיניים בראש ורגשות בלב. כל לילה היא היתה מטריפה אותו עד שהוא היה חוטף את הסחרחורת ובורח בשביל לספר לי. אחר-כך מתפלאים שאין לך שליטה

על עצמך. אבל אני גם רוצה שתדבר איתו, עם מנשה הצלבני, שזה לא בסדר ככה, לא עושים עושים

דברים כאלה, מטריפים אותך ומשאירים לאבד את העשתונות עם גוף של אשה שאתה רוצה

להתקרב, אבל תמות אם תנסה, כי ארבע קומות על עמודים ומרחק בין שני בניינים זה לא צחוק,

זה כמו חתול פיתה על הכביש, אתה עוד לא מספיק לצרוח וכבר אתה בגובה של הממטרות, לא שיש

מהן מים, זה רק בשביל השערים קטנים. אז תדבר איתו שיזרוק מילה לשופט, וגם עם רומיה צמחי, שהיא לא כזאת תמימה כמו שהיא משחקת, עם החתולים והכלבים הסרדינים והגרוגרות. גם היא

יודעת יפה מאד מה היא עושה ושלא תעמיד פנים שהיא לא יודעת משום דבר, זה מה שהיא רצתה,

לשחק ברגשות של גבר, להרגיש שהיא סופסוף על הגובה ויכולה לשלוט בך, מרחוק לשלוט בך, עד

שאתה מאבד את זה, ועוד לפני שאתה מכבה את הסיגריה אתה כבר מילל לירח, כמו איזה כלב

מזבלות שבורח מכולם, אבל בלילה הוא בוכה למעלה לשמים ומשגע לכולם את השינה. כאילו

שכולם אשמים לו שהוא פחדן ורעב כל הזמן, ואין לו אפילו אומץ להתקרב לנקבה, רק לרומיה צמחי והחתולים ולכלבים שמלקקים לה את הרגלים. אני רוצה שתדבר איתו, אתה רושם? כי היא טמטמה אותי, זה כאילו שהיא עשתה את זה בכוונה, נתנה לי לחכות ולהתבשל ברגשות של עצמי, חצי לילה

אני מחכה, כולם כבר כיבו את הטלויזיות, חוץ מאלה שנרדמו ונשארו עם הצפצוף, כאב לי לשבת, אז הסתובבתי מסביב לדוד שמש, ואז היא השאירה את האורות עמומים, בקושי אפשר היה לראות

משהו, איך אפשר להסתובב ככה בבית, ועוד כל החיות האלה שבטח ישנות בכל מקום, ואני לא בטוח שהיא רואה אותי, או רואה מישהו בכלל, וגם לא הייתי בטוח שאני רוצה שהיא תדע שאני פה ואולי בכלל היא כבר מזמן יודעת, אז החלטתי שאני לא מכבה את הסיגריה ולא אכפת לי שהיא תדע שאני

פה, ואני מסתכל עליה והיא מסתכלת עלי מסתכל עליה. אני יודע שהיא רצתה את זה, שהמבט שלי,

עם העיניים שלי, שרק אותם אפשר לראות בחושך, כי אני שחור כמו הלילה, אז המבט שלי עושה לה טוב, שזה לא רק היא והחתולים והכלבים, יש גם נשמה של מישהו שרוצה לראות אותה, אולי אפילו רוצה להתקרב כמו החיות שרוצות ללקק לה את הרגלים. אני חושב שאני יודע שהיא ידעה, כי מנשה הצלבני דג אותי כמו פלמידה מטומטמת, תפס אותי ככה עם הקרס והשאיר אותי בלי אויר, רק מהסיפורים שלו נשארתי כבר בלי אויר. וככה כמו שהיא יודעת היא מתחילה את הריקוד שלה,

כאילו לעצמה, תגיד לי אתה, יש מישהו, אתה מכיר מישהו שרוקד לעצמו בלי שאף אחד יראה אותו? ועוד ככה כמו שהיא, לא יודע בדיוק מה היא לבשה על עצמה, כי כבר אמרתי לך שהאור היה עמום,

בטח היא לא לבשה כלום, אבל משהו ראיתי ולא הייתי בטוח, והיא מרימה את הידיים, רומיה

צמחי, ועושה עם הגוף כאילו שהיא מתפללת בכלל, מה היא עושה שם אם לא משחקת לי בראש,

מסובבת לי את הכדור על האצבע וביד השניה נותנת את התנופה. ואני מרגיש שנגמר לי האויר, אפילו שאני על הגג ואמצע הלילה, וקריר ונעים בחוץ, והצפצוף של הטלויזיות של אלה שנרדמו וצרצורים

של חרקים, והלב שלי דופק ורוצה לקפוץ החוצה, אולי לקפוץ מהגג אל המרפסת שלה, לעשות כאילו הוא ישן כמו אחד החתולים או הכלבים שלה, אבל בעצם רוצה להסתכל בעיניים כאלה של סיני ישן, לראות מקרוב את כל האמת, את כל מה שהבטיח מנשה הצלבני ואני עוד מחכה שיתקיים, אם זה

נכון או לא נכון מה שאמר, או שהכל בגודל רגיל של בני אדם. וכמו שאני עומד שם על הגג, והעיניים שורפות לי כי אני מפחד אפילו למצמץ, שלא יעלם לי מה שאני לא מאמין שיכול בכלל להיות, והלב

דופק והראש מסתובב על האצבע שלה, אין לי אויר ואני מפחד שעוד מעט אני מאבד את כל מה שיש

לי, את כל מה שאני מכיר ויודע מהחיים שלי, ואז זה השתחרר. אתה צריך להגיד לו לשופט, זה

שחושב שהוא יכול להיות השופט שלי, אני בכלל השופט שלו, שזה לא ככה להוציא למישהו את המיץ מהעיניים ואז גם לרצות שהוא ישאר רגוע. לא יודע כמה זמן זה היה, אבל יצאה ממני השאגה.

נזכרתי פתאם שאני לא רק קוף, שמטפס למקומות ומעשן סיגריות, שיושב למעלה על עץ ומפחד ממי שיבוא ורוצה רק לברוח כל הזמן מההתרגשות ומהפחד. בעצם אני אריה, יש לי כח בלב שלי והצעקה יוצאת כמו חשמל שעובר בשמים ומפיל עליך את הקומה עם העננים. ואז נפל על כל השכונה שקט

גדול. נדלקו אורות, כיבו טלויזיות ואנשים יצאו למרפסות ולחלונות, חלק צעקו, אחרים דיברו אחד

עם השני כמו שכנות משועעמות לפני ארוחת צהרים ושהילדים חוזרים, ואז הסירנות והמגפון. עוד

לא הבנתי מה קורה וקפצו עלי מהמדור המרכזי, השכיבו על הרצפה וניסו להרגיע, אבל אני כבר

הייתי רגוע, לא מיהרתי לשום מקום וגם לא היו לי כבר טענות. חיכיתי שהם יגמרו עם שלהם, אבל

הם עד היום לא גומרים, עד עכשיו אני פה. באמת אני מבקש ממך, תדבר איתו עם השופט, אני לא

צריך להיות פה, אי אפשר לעשות ככה לאנשים, זה קנוניה מה שמנשה הצלבני ורומיה צמחי עשו לי, לספר לי את כל הסיפורים האלה ואז לרקוד לי על העצבים שלי ולסובב את הראש על האצבע, ואז

לצפות שאני רק יבלע את הרוק ולא ינשום ימים, אני ישאר ככה עם עיניים פקוחות ושורפות לילה

שלם בלי להוציא קול. תדבר איתו שיוציא אותי, אני מבטיח לא לשאוג יותר, אני אשב בשקט ורק אסתכל, אפילו בלי מילה. עיניים רואות וראש ריק, ממש כמו מנשה הצלבני, שרוף מבפנים מרוב סחרחורות...

חמור עייף

חֲמוֹר עָיֵף יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.

צֵא וּלְמַד, צֵא וְהַשְׂכֵּל,

            צֵא אֶל מֶרְחָב צְלִילִים

                        שֶׁאֵינָם חוֹזְרִים

שֶׁרַק נִדְמֶה כִּי תֵּדַע, שֶׁרַק

            תִּרְצֶה לִרְמֹס בְּרֶגֶל

                        בּוֹטַחַת וְאֹזֶן

                                    אֲטוּמָה,

מַחְשְׁבוֹת עַצְלוּת

            שֶׁאִישׁ טֶרֶם פָּקַד

                        שְׂדוֹת מִרְעֶה שֶׁל

                                    אַשְׁפָּה מִתְפָּרֶקֶת

רָקָב נִפְלָא עִם

            לִחְשׁוּשׁ הַתְּסִיסָה

                        שֶׁל שְׁאֵרִיּוֹת פְּרִי וְיֶרֶק

נִיחוֹחַ חָמוּץ שֶׁל מָה שֶׁנּוֹתַר

            מִמִּשְׁכָּב בְּהֵמָה, מִשְׁכָּב

                        לֵצִים, הִנֵּה מָה טוֹב

                                    לְקוֹרְצֵי עַיִן

יוֹדְעֵי דָּבָר, נוֹשְׂאֵי חֵן,

            מִתְרָפְּקִים,

                        מִתְפָּרְקְדִים

הַטּוֹבִים שֶׁבְּחַבוּרָת הַמְצוּיָנִים

            רוֹמְזִים בְּזֶמֶר

                         וּבְחִיּוּךְ מַמְתִּיק שֶׁ

                                    "יֵשׁ סֶקְס אַחֵר"

יוֹדְעִים אוֹתוֹ הֵיטֵב

            יֵשׁ אוֹ אֵין

                        יֵשׁ אוֹ יֵשׁ הַרְבֵּה

נֶהְדָּר וּמִסְתּוֹרִי

            חָזַק מִכָּל חַשְׁמַל

                        טָעוּן מִכָּל מַצְבֵּר

כֹּח מִתְפָּרֵץ

            הַרְחֵק מִכָּל שְׁרִיר

                        קָרוֹב מִכָּל חָבֵר

                                     בַּאֲגֻדַּת מְזַמְּרֵי

כֻּלָּם בִּשְׁבִיל כֻּלָּם כִּי

מִי אֲנַחְנוּ אִם לֹא

            נִבְנֶה עֲבוּרֵנוּ אֶרֶץ

                        צוֹדֶקֶת

וְלַעֲזָאזֵל זָמַרֵי כִּכָּרוֹת

            מַחֲרִבֵי שְׂמַחוֹת

                        מְרֹקְנֵי מַאֲפֵרוֹת

                                    מְגַּלְגְלֵּי בַּקְבּוּקִים

בַּעֲבוּר מַטְבֵּעוֹת עֲלוּבוֹת

            שֶׁל פִּקָּדוֹן

עֲגָלוֹת מִתְּנָגְשׁוֹת

            שֶׁל כַּעַס וַחֲרוֹן

מִי אֲנַחְנוּ אִם לֹא הַמֵּיטָב

            מְנוֹפְפֵי נִסִים

                        פּוֹרְצֵי שְׁבִילִים

                                    מְיָּבְּשֵׁי כְּבָסִים

מִי אִם לֹא אֲנַחְנוּ חָסִים

            עַל חֲמוֹר עָיֵף

                         וְרוֹכְבוֹ רָמָה בְּבוֹר

                                    שֶׁל חוֹל

יֵאָכְלוּ שְׁנֵיהֶם

            טָרֹף יִטָרְפוּ

                        עַל-יְדֵי לַהֲקַת חִפּוּשִׁיוֹת

לֹא שֶׁל קֶצֶב וְלֹא שֶׁל קֶצֶף

            חֲזָקוֹת רַגְלָיִם

                         וּבְרִיאוֹת

מְנַסּוֹת לְהֵחָלֵץ בְכֹחַ

            חַיִּים שֶׁנִּתְּנוּ לָהֶם

                        בְכֹחַ זְכוּת הַתְּנוּעָה

מִתֹּקֶף סַמְכוּת שֶׁל

            בֵּית מִשְׁפָּט בֵּינְלְאֻמִּי

לַהֲגַנָּה עַל

            רְמֻסִים בְּנַעַל וְעַל

                        מִצְטַדְּקִים בְּמַגָּף

אֲשֵׁמִים וּמֻלְשָׁנִים,

            מוֹחִים עַל עָוֶל

                        וּמְחֹלְלַיו

יַצְרָנִים שֶׁל גְּלִידָה

            וּמְלַקְקֵי סַכִּינִים

                        הַטּוֹבִים שֶׁבְּבָנֶינוּ

                                    וְהַטּוֹבוֹת שֶׁבְּבָנֶינוּ

מִי לַאֲדֹנָי

            וּמִי לְהַשְׁכָּמָה

                        לַפְּקָקִים וְלַמִּשְׂרָד

לְהַפְסָקַת צָהֳרָיִם

            וְלַאֲרוּחוֹת דְּחוּסוֹת

                        בֵּין דַּפָּיו שֶׁל לֶחֶם

נִבְלַע בְּמַאֲמָץ עִם

            גְּלוּק גְּלוּק גְּלוּק שֶׁל

                        מַשְׁקֶה מֻגָז בְּטַעַם פַּח

וּמַגְּבוֹן לַח שֶׁמְּנַסֶּה

            לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה

                        שֶׁמֵּיטָב יָצְרְנֵי הַסַּבּוֹן

                                    לֹא מַעֲלִים עַל דַּעְתָּם

הִתְכַּתְּבוּת גְּרוּעָה מִזּוֹ

            בֵּין מִעוּטִים לְבֵין

                        אֶמְצָעִי תַּחְבּוּרָה

בֵּין מַעֲמָד עוֹבְדִים לְהֶכְרֵחַ לְהִתְקַלֵּחַ...

​

נְשִׁיקוֹת שֶׁל עִידוּד מְמוּצְמָצוֹת אֶל אֲוִיר הַבֹּקֶר

נִסָּיוֹן נוֹאַשׁ לְדַרְבֵּן חֲמוֹר עַקְשָׁן

לְוַתֵּר עַל עֶקְרוֹנוֹתָּיו.