top of page

קומקום פח

 

נִיחוֹחַ מְשַׁכֵּר שֶׁל סִיר דֶּבֶק חַם

            מְסַחְרֵר

                       עַל כִּירַיִם שֶׁשִּׁמְּשׁוּ קוּמְקוּם פַּח

(קוּמְקוּם פַּח, קוּמְקוּם פַּח, קוּמְקוּם פַּח)

             מִתְקָּרֵר

                         רָאוּי לְשִׁמּוּשׁ

                                    לִפְנֵי שֶׁיָּשׁוּב וְיִּקָרֵש

 

שִׁכְבָה שַׁבְרִירִית וּקְפוּאָה

           עָלֶיהָ עוֹבְרוֹת שַׁיָּרוֹת

                        שֶׁל אַסְפָּקָה

אֲגַם חָרְפִּי מְכֻסֶּה

           קֶרַח

בְּדֶרֶךְ אֶל סְטָלִינְגְרָד (נְצוּרָה)

(נְמָלִים חֲרוּצוֹת עַד אֲפִיסַת-כֹּחַ)

לְסַפֵּק לֶחֶם

           לְגִבּוֹרֵי הַמְּדוּרָה

 

לוּלָאָה מְטֻנֶּפֶת

            בָּהּ נִנְעַץ (כְּאַנְקוֹל)

                        מִתְלֶה שֶׁל סִיר

 

אֵשׁ יְדִידוּתִית

           (הַרְעָשָׁה נִפְתְּחָה עָלֵינוּ)

מִכִּוּוּן הַצִּפּוֹר

בְּשָׁעָה שֶׁהַשְּׂרוֹךְ עוֹשֶׂה אֶת דַּרְכּוֹ

          שֶׁבַע דַּקּוֹת

          וְהָיִינוּ בַּחוּץ

מוּכָנִים לִפְקֻדָּה

          וְהַהוּא בָּא

          עִם קִפּוּל בַּשַּׁרְווּל

          (חֲשִׁיבוּת בִּתְנוּעַת הַכְּתֵפָיִם)

 

         "אָז מָה?"

הַהוּא שָׁאַל

            וְהִתְכַּוֵּן

                        שֶׁהָיִינוּ חַיָּבִים

                                     דְּבַר מָה

וְעַכְשָׁו נְשַׁלֵּם

            עוֹד נִצְטַעֵר

                        שֶׁבְּעֵינֵי הָרוּחַ קִוִּינוּ 

לַחֲלוֹם

לְבַקֵּשׁ מִשְׁאָלָה:

            חֻלְּצָה יְבֵשָׁה

                        לֶחֶם קָלוּי

                                    גְּבִינָה לְבָנָה

לַחֲלֹץ נָעַל

            בְּפֶתַח בַּיִת

                        לְזֶה עוֹד נִתְגַּעְגֵּעַ...

 

עִם הַחִיּוּךְ שֶׁלּוֹ

             שֶׁנִשְׁבָּענוּ לִקְרֹעַ

                         לְבַיֵּשׁ בִּפְנֵי זָרִים

אֲבָל גַּם אָהַבְנוּ

            כִּי מִדֵּי פַּעַם וּבְלִי רֹעַ

הִסְגִּיר בַּיִת

            עִם שֻׁלְחָן

                        מְכֻסֶּה

                                  מַפָּה

קומקום פח

מפה מס. 1

 

לִפְנֵי שָׁנִים נֶאֶסְפוּ קְצָווֹת

            הַמַּפָּה

וְהִיא

נוֹעֲרָה מִשְּׁאֵרִיּוֹת הַצָּהֳרַיִם

            (יָד מְיֻמֶּנֶת וּבוֹטַחַת)

            מִחוּץ לַחַלּוֹן

                        וְעִמָּה

                                    מַשָּׁק כְּנָפַיִם

תָּכְנִית רַב-שְׁנָתִית

            לְיִשּׁוּר שִׁנַּיִם

 

עַד עֶרֶב זָחַלְתִּי

             כְּמוֹ חָתוּל-גֵּרִילָה

                          מְגַשֵּׁשׁ בַּשִׁיחִים

                                      מְרַשְׁרֵשׁ

הוֹפֵךְ עַלְוָה יְבֵשָׁה

(זָנָב מְקַשְׁקֵשׁ)

וּבְאוֹר אַחֲרוֹן

            נִמְצְאָה הָאֲבֵדָה

                        נִתְחְבָה לְפִי

                                     נִמְצְאָה מַתְאִימָה

עִם הִסְתַּיְּגֻיּוֹת שֶׁל עָפָר

             פֹּה וְשָׂם

אַךְ עִם הַקַּלָּה שֶׁל

בַּיִת מֻכָּר.

לַשַּׁבְרִיר שֶׁל רֶגַע

            הִבְהֵב חָשַׁשׁ

                         (זֶה מוּזָר)

                         שֶׁהִיא לֹא שֶׁלִּי

וְהָרִיר מֵצִיף

            מֵיזָם זָר

 

כְּשֶׁנִּשְׁלְפוּ לְעֶבְרִי אֶקְדָּחִים

            הָאֳשַׁמְתִּי בְּעָווֹן

                          נִשְׁעַן

כְּבַעַל בַּיִת (אֵל רָחִים)

            עַל מְכוֹנִית-יֻקְרָה

(מְנוּפָּחוּת שֶׁל רֶגַע, תַּצְלוּם וְחִיּוּכִים)

            שֶׁ"חָשַׁבְתִּי שֶׁהִיא שֶׁלִּי..."

אֲפִלּוּ הַקְּשׁוּחִים

            עִם מִשְׁקְפֵי הַשֶּׁמֶשׁ

                       (וְהָאָזְנִיָּה)

נֶעֶמְדוּ (פָּנִים קְפוּאוֹת) נֶאֱנָחִים

           לְהַנְצִיחַ אֶת הַשְּׁטוּת

                         מִתְפַּקְעִים

מִתְּצוּגַת בִּטְחוֹנוֹ

שֶׁל יְקִּיר הַכְּסוּת.

מפה מס 1

ממצאי דו"ח קבו"ד: חשד לארוע התעללות בחניכי קורס מכי"ם
בליל ה-28.11.1978, בשעה 23:00 בקירוב, בסופו של אימון כיבוש יעד מבוצר ברמה של מחלקה,

כונסו חיילי הקורס ממחלקה 2 לסיכום האימון של אותו הערב ולעדכון מזורז לגבי לו"ז האימונים

ביום שלמחרת. במהלכו של סיכום זה, בעוד מפקד המחלקה עומד בפני חניכיו ומעביר את התדרוך, התרומם נור תאורה (נור ידני ככל הנראה) ששימש תמרון שהתקיים במקביל במרחק קילומטרים

אחדים צפונית למיקומה של ההתכנסות המחלקתית, ארוע שמשך את תשומת ליבם הרגעית של החיילים. הפנית המבט אל הנור המתרומם, כלומר אובדן ריכוז נקודתי זה, הבעיר את חמתו של

המ"מ, שהחליט בו במקום להגיב למה שבעיניו היווה ביטוי בוטה של הפרת משמעת, ולהוציא את

חייליו ל'תירגול נוסף'. על ציודם המחלקתי, שנועד לאימוני הלילה, הוא הוציא את המחלקה למסע אלונקות מזורז, שנמשך עד סביבות השעה 03:30. 
כאשר שבו למאהל, כילו חיילי המחלקה את זעמם באחד מחבריהם שהשתרך מאחור, נושא עימו

מיכל (ג'ריקן) דולף של סולר שהרטיב את בגדיו, גרם לו להתעכב בריצה והאריך בכך את התירגול

הנוסף שהיה על המחלקה לעבור.
האירועים, כפי שדווחו על-ידי הנוגעים בדבר (אנשי הסגל והחיילים), לא נראו על-פני הדברים

כהפרה בוטה של המשמעת ולכן, נראה כי מה שכונה "תירגול-נוסף" לא היה יותר מאשר ענישה קולקטיבית ובלתי מוצדקת.
מסקנות והערות לביצוע:
1) יש לשקול בירור משמעתי ואף העמדה לדין של מפקד המחלקה בפני קש"ב. עפ"י האמור לעייל,

נראה כי המסע המזורז היה יותר בבחינת 'מסע נקמה' מצידו של המ"מ ולא 'תירגול נוסף' כפי שהציג זאת בפני החיילים ובפני הקצין-הבודק.
2) יש למנות את מד"ר הקורסים כדי שיחקור, ינסח ויכניס תיק נהלים מקובל לגבי ההתנהגות

ההולמת מול הפרות משמעת ברמות שונות ומצד הדרגים השונים.
3) יש להנחות את מפקד הפלוגה ואת המד"ר לחזור והדגיש בפני הקצינים ואנשי הסגל את

המשמעות הייחודית של אימונים ותירגולים צבאיים, כדי שיובחנו בבירור מפעולות של ענישה,

שמטרתם משמעתית בלבד. 
(רס"ן ר.ש. קבו"ד)

ממצאי דו"ח קבו"ד:

הלאה מכאן

תְּמוּנוֹת כָּאֵלֶּה 
             שֶׁלֹּא רוֹאִים בָּהֶן 
                          דָּבָר
כְּלוֹמַר 
כַּוָּנָה לְטַפֵּס בְּסֻלָּם 
              אֶל קַבִּינָה
שֶׁל סֶמִי-טְרֵיילֵר 

 

הָיִיתִי כָּאן! 
רְאוּ!
שִׂמְחַת הַתְּנוּחָה 
עֲלִיצוּת הָרֶגַע
נֹעַם מְנוּחָה...

 

אֲבָל עֵינַיִם 
             מְשׁוֹטְטוֹת 
                         הָלְאָה 
              בִּתְנוּעָה תְּמִידִית
אֶל שׁוּמָּקוֹם בּוֹ בִּקַּרְתִּי
וְלָכֵן לָנֶצַח 
             אֲחַפֵּשׂ 
                        נוֹף אַחֵר
(נִרְאֶה בְּלִי לְהַבִּיט)
גַּם מִמֶּנּוּ
יִנָתְּקוּ 
            הָעֵינַיִם
                        יַמְשִׁיכוּ
                                    לְשׁוֹטֵט 
                                                לְלֹא מַאֲמָץ
לְהִנָעֵץ בַּבָּשָׂר 
שֶׁלְּהֶרֶף רֶגַע 
             אֶפְשָׁר לָדַעַת
             עָלוּל לָגַעַת 
             וְלָכֵן 
הָלְאָה מִכָּאן
             מִכָּאן וְהָלְאָה 
             מֵחֵיק אֶל חֵיק
מִצַּיִד אֶל צַיִד
            מֵאֲרוּחָה לִזְלִילָה
                         לְעוֹלָם
לְלֹא שֹׂבַע
            לְלֹא תֵּאָבוֹן
                        לְלֹא מָקוֹם
לְהַנִּיחַ בּוֹ רֹאשׁ
            מִלְּבַד 
            כָּרִית הַפֶּלֶא 
            שֶׁל סְפֵקוֹת תָּמִיד

 

הלאה מכאן

צער

 

"טוֹבְלִים לִימוֹן פָּרוּס (כָּכָה, כָּכָה) בְּמֶלַח

מִכָּל צַד

שָׂמִים מְדֻיָּק (מְהֻדָּק?)

וְעוֹד אֶחָד וְעוֹד, יָאלְלָה, יָאלְלָה!

בְּלִי טִפַּת רֵיחַ שֶׁל מַיִם

וּמְכַסִּים עִם מְעַט שֶׁמֶן, שְׁבוּעַיִם."

 

הוֹרָאוֹת שֶׁל טַעַם בְּעִיצּוּמוֹ שֶׁל צַעַר.

צער

(שְׁלַל סִכּוֹת נְעוּצוֹת בְּכָל פִּנָּה
אַחַת עַל כָּל פַּעַם שֶׁהוֹלַכְתִּי שׁוֹלָל)

שלל סיכות

אחות יקרה,

אקצר בדברי הקדמה ואגש לתאר מיד את זה שמסמיק את לחיינו, מפיח בנו צחוק וסומק, זה אשר אליו התייחסנו במכתבינו האחרונים. אני חושבת שנגלה לי רז, נפקחו עיני וכעת אני יודעת דבר או שניים במה שקשור למלאכה... לא יאמן! אחרי כל החששות, הפחדים, התקוות, הדמיון ועיני-הרוח שלא ידעו מנוחה, הייסורים וההתהפכויות הליליות על המשכב, השיחות האינסופיות שלנו והעצות שגייסנו מכל מי שרק הסכימה לנדב דבר מידע... כל מה שדיברנו עליו, או יכולנו להעלות בדעתנו, כל מה שכל-כך קיווינו שאכן אמת יציבה הוא, התגשם.

זה קל בהרבה משחשבנו. הלהיטות שלו כמעט ואינה מחכה לרמז מצידי. נדמה שהם עוברים דרך

דומה לשלנו, עם בּוּרוּת לא פחותה במה שנוגע לארצות לא-נודעות, חששות ממה שצפוי לקרות, לא פחות רתיעה והתרגשות, תקווה שהכל יעלה יפה ונוכל לחיות יחד.

דוקא הפעם הראשונה לא סימנה את הבאות. אצלם זה אחרת, כמעט לא דורש ריכוז, כמו במפולת שלגים, עם תנועה  ותנופה כשהכל קורה מאליו, הולך, נצבר ומתגבר במדרון תלול עד להתרסקות הסופית, עצימת העיניים ואנחת הרווחה... חששות עלו בליבי שבזה הסתיים העניין... אבל אפילו לא הייתי צריכה להוליכו שולל, די היה בזה שלא נסוגתי כדי להניע שוב את הפתיתים הראשונים, שיסחפו עמם עוד ועוד מן החומר הנפלא, לכלל מפולת נערמת ונצברת, גדלה ונוספת, הולכת ומתרגשת, שוב לנעוץ סיכה של שמחה בכרית החייטים הפלאית שלנו. ואמנם, הסיכה השניה זהרה במתיקותה. השלישית והרביעית הלכו בעקבותיה וכך,  מרבים אנו במעשנו עד כאב שאינו מרתיע, עסוקים מאד במלאכת החייטות הזאת שלנו, תפירה עילית, רקמה מיומנת בחוט אדום על לובן מצעינו. 

עכשיו יכולה גם אני להיווכח כי מילותיה של סבתא אמיתיות ויציבות הן. נראה שלעולם לא יעלה בידינו לישון בכל כלי-המיטה שאנו טורחים ומתקינים עכשיו לעצמנו... נראה שאכן על כל סיכה שננעץ במעשינו בכרית החייטים הפלאית שלנו בשנותינו הראשונות, ואז נשלוף אחת במעשינו

בשארית הימים, עוד ישארו לנו רבות באחרית חיינו...

מצפה לפגישתנו,

שלך

ר.ש. (העמק הקריר)

אחות יקרה

(הַאִם אַחֲרֵי שֶׁאֶשְׁלֹף סִכָּה בְּכָל פְּגִישָׁה

עוֹד יִשָּׁאֲרוּ לִי כַּמָּה בְּסוֹף יָמַי?)

האם אחרי

שאריות

 

הַאִם הִיא עוֹד אִתָּנוּ?

(דַּי בְּזִכָּרוֹן לְהַעֲלוֹת חִיּוּךְ

דְּמָעוֹת וּצְבִיטָה)

כָּל מִפְגָּשׁ שֶׁלָּנוּ

בִּזְמַן שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ מִתְקַיֵּם

הַפָּנִים הָאֵלֶּה

             הָעֵינַיִם

                         שֶׁמַּבִּיטוֹת בִּי

                                    מִתְכַּוְּנוֹת אֵלַי

רָץ לְחַבֵּק אוֹתָהּ,

            כְּמוֹ יֶלֶד,

                         רַק כְּדֵי

לְהִתְעוֹרֵר עִם שְׁאֵרִיּוֹת

            מְאַכְזְבוֹת

                        שֶׁל לֹא-כְלוּם

 

דָּאֲגָה לָהּ

            שֶׁטּוֹב לָהּ

                        שֶׁנּוֹהֲגִים בָּהּ יָפֶה

אַבִּירֵי הָרְפוּאָה

            עִם הָרְטִיָּה הַזּוֹ

לֹא רוֹאִים לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם

מִשְׁפָּחָה קְטַנָּה

            יְלָדִים שֶׁצָּרִיךְ לְחַנֵּך

            וּלְהָכִין

                         לְאַחַר-כָּךְ

("אֲנִי בֶּאֱמֶת מִצְטַעֵר, אַל תִּתְּנוּ לִי עֹנֶשׁ...")

            הַזְּמַן שֶׁבּוֹ מוֹדְדִים

                        בְּכָל רֶגַע

אֵיךְ הִתְכּוֹנַנְתָּ לַדָּבָר עַצְמוֹ

            לְרִגְעֵי הַאֱמֶת:

שאריות

ההיגיינה של חינוך היצרים:

חינוך ולא אילוף בילדות

עד כה סקרנו את הממצאים ומצאנו, כי הילד בעל יצרים הוא. למדנו לדעת, (לצד ההסתייגויות המתבקשות) כי עיקרון-ההנאה שולט ללא מיצרים בכל שלבי הילדות. מצאנו כי ההנאה המינית עומדת במרכז הוויתו הילדית. יוצא מכאן, שלמדים אנו כי כל חינוך בגיל הרך מן הדין וההכרח הוא שיהה מכוון אל יצריו של הילד ואל העיקרון העומד בבסיסם, שלפי צוויו פועל הילד ללא סייג.

מה הן, בסופו של דבר, המגמות החינוכיות לגבי יצריו של הילד? ראשית, נצא אל המשך דיוננו מנקודת ההסכמה כי יצריו הם אגוצנטריים ואנוכיים ועלינו מוטלת האחריות להטותם לאפיק חברתי. יצריו הם פרימיטיביים, גלמיים, כאילו היה בן תקופה רחוקה וחשוכה, עלינו מוטל לכוונם לאפיק תרבותי. יצרי הילד תובעים את סיפוקם המיידי ולאלתר, בלא התחשבות בזולתו, בלא הגבלה על "כל יכולותו", עלינו מוטל להועידם לאפיק מוסרי. יצריו זרים לכל סחי, תועבה ודבר בחילה, חביב עליהם כל לכלוך ודבר זוהמה, אנו מתאווים להזרימם לאפיק של האסתטי. ערכים חשובים אלה, החברתיים, התרבותיים, המוסריים והאסתטיים אינם מושרשים בילד מטבע ברייתו. נהפוכו – הילד הוא אי-חברתי, אי-תרבותי, אי-מוסרי ואי-אסתטי מעצם טבעו, ועלינו מוטלת המלאכה לטעת בו ערכים ראשונים במעלה אלו תוך תהליך חינוכי עקבי וממושך. אולם מן ההכרח הוא לשוות לנגד עיננו ולהיעזר בכח הסבלנות, שכן הפעולה שעשויה להפוך את הילד לבן תרבות, היא איטית ודורשת זמן רב...

(ר.ש.: "הועד לקידום התרבות האנושית והיחסים הסוציאליים".)

ההיגיינה של חינוך היצרים
הבא.png
קודם.png
bottom of page